שלום חברים
באסירות תודה אני נקי היום 40 יום וזה לא מובן מאילו, וב"ה אני מרגיש לאט לאט שינוי פנימי בצורך לתאווה.
אבל דבר אחד עדיין לא ברור לי, יש דברים שמאד מוגדרים בשביל לשמור על עצמי כגון לא ללכת למקומות מסויימים וכן לא להיכנס לאתרים במחשב.
אבל לגבי שמירת העיניים ברחוב זה עדיין לא ברור לי, מצד אחד בהתחלה הייתי בהתלהבות דקדושה וכל פעם שהייתי הולך ברחוב הייתי מוריד את הראש וזה היה ממש מלחמה והספונסר (הזמני) אמר לי שזה לא אמור להיות כך, מצד שני כשהולכים ברחוב רואים כ"מ דברים וזה מאד קשה מצד אחד באופן טבעי לא להסתכל ומצד שני וודאי שאם כן נסתכל זה מוריד בכל העניין, ובשונה מדברים אחרים שזה ברור לכאן אני לא נכנס ולשם אני לא הולך כאן זה מאד קשה כי זה משהו לא מוגדר וההבדל הוא מאד דק (אם לא עוצמים עיניים) בין הסתכלות נורמלית של בן אדם ברי לבין הסתכלות של תאווה
אשמח לקבל עצות בעניין איך לשמור על איזון נכון

שלום אח יקר

שאלת שאלה חשובה.
אשתף כמה נקודות שלמדתי ושעוזרות לי בתחום הזה.
אם אני הולך ברחוב בתחושה של אסיר נמלט, לחוץ ומפוחד, ממה שאולי אראה, אני לא במקום בריא לי, גם נפשית וגם החלמתית. יש מחלימים שמורידים את המשקפיים מראש בשביל לא להיכנס מראש ללחץ הזה, אני אישית לא מרגיש צורך לעשות זאת, אבל אולי הם גרים במקום יותר בעייתי, או שזה נותן להם יותר שלווה ורוגע, לי לא.
לימדו אותי שלאבי האוהב והכל יכול יש יכולת להציל אות מכל מקום ועלי לזכור שאני רק עושה השתדלות, את העבודה האמיתית הוא מבצע, וההשתדלות שלי היא בין היתר לזכור ולהתפלל אליו הרבה שיעזור לי, להשתדל להיות עסוק במחשבתי במשהו, לדוגמה - להקשיב באוזניות למוזיקה או לשיעור תורה או להרצאה, לקרוא ספר, לדבר עם אשתי או עם חברים בתכנית, לחשוב על דברים שמעסיקים אותי לאחרונה, וכדומה.
קורה הרבה פעמים שאני נתקל ביוזמתי ושלא ביוזמתי במשהו שדורש ממני כח רצון כדי לא להסתכל עליו שוב.. בתחושה שלי לא רק עצם הראיה מזיקה להחלמה שלי אלא יותר המחשבות והפנטזיות שיכולות לבוא בעקבותיה בראש שלי, ובדרך כלל כשאני מצליח להתפלל לעזרה וסיוע שמיימי ולא מביט שוב הראייה הראשונית משתחררת ממני מהר יחסית, בהסתכלות השנייה והבאות אחריה אני בעצם מנסה לשאוב מהמראה שראיתי את התאווה שהוא יכול לייצג במוחי הקצת חולה. ממליצים בשביל זה לתרגל להתפלל על מושא הראיה - לומר בפי תפילות לה' שיזכה אותה בכל 'מילי דמייטב' בקרוב. אמן.. זה משנה את כיוון התודעה מרצון לקחת ממנה אליי, לכיוון הפוך של נתינה ממני החוצה. וזה עוזר מניסיון שלי ושל הרבה מחלימים בתכנית.
והכי חשוב בשבילי זה לזכור תמיד שאבי האוהב יודע שאני רק בן אדם, ולכן לא אצליח להיות מושלם בשום דבר, ואמעד לצערי לפעמים, ואני מנסה לשחרר את רגשות האשמה, לבקש ממנו יותר קבלה עצמית, ולהתפלל אליו שייתן לי לחוש בו מה שאני מחפש שם. לשאוף אויר מלוא ראותיי ולזכור שהוא אוהב אותי ורוצה בטובתי. ולחייך. קצת. לפעמים..

בהצלחה רבה אחינו היקר
אוהבים אותך.

תודה פנימה הארת את עיניי
ועכשיו אני שם לב לנאמר שאת החושך לא מגרשים עם מקלות אלא עם עוד אור, ובשונה מזמן שהיינו במחלה וכשראינו מראה הרגשנו מנותקים שהקב"ה לא איתנו, בהחלמה זה הפוך, לזכור להיות מחובר גם במצב כזה ואין ספק שבמקום להילחם לא להסתכל הכי טוב זה פשוט להתמקד בחיובי ומייד להתפלל ולבקש עזרה, נכון שעדיף שלא להגיע לידי ניסיון וצריך להתמקד כמה שפחות להגיע למצב כזה, אבל אם כבר מגיעים למצב אז לא להילחם  אלא להתפלל.

ד"א התחושה שלי היא שבזכות הצעדים אני כמעט ולא מרגיש צורך בתאווה אבל לגבי מבטים ברחוב אני מרגיש שמשום מה זה לא עוזר וראייה ראשונה גורמת לי לראות עוד (אמנם לא גורמת לי לבוא בעקובתיה לפנטזיות וכו' כמו שתיארת) אבל גורמת להסתכלות שנייה כמעט בלי שליטה ולזה לא מצאתי פתרון, וכנראה הפתרון האמיתי הוא כמו שכתבת להתרכז בחיובי ולא בשלילי.
ושוב תודה 

כל מילה בסלע פנימה
ובמשפט אחד האם סובבנו את הראש ללגום עוד פעם

אבל ממש כל מילה בסלע!!!
כשראיתי את השאלה באתי לענות כי אני ממש מזדהה ים כל מילה ומילה שכתבת בן פורת.
אבל אני נורא מסכים.
ממש אין לי מה להוסיף קלעת למטרה בדיוק מושלם!
אני עדיין מתמודד עם זה וקשה לי אבל השאיפה היא להיות רגוע. (לא בהכחשה).
השאיפה שלנו להיות ״מפוכחים״. 
להסתובב כמו אסיר נמלט זה הורס אותך מבפנים כי אתה נלחץ ואז בכלל שוכח איך לשמור על העיניים ובכלל איך הולכים ברחוב. 
צריל לעשות השתדלות שזה באמת תלוי באדם והשאר להודות בחוסר אונים לבקש שלוווה ולעבוד על עצמך על ידי הצעדים. 
בהצלחה רבה חבר. 
אוהבים!