בס"ד

אה, אבא.. המגיד שיעור אמר לי להתקשר אליך ולומר לך שאני לא יכול להמשיך ללמוד "בסיידער" - - - - א'לי תן בי את השלוו.. אומץ לשנו.. אומץ לשנות.. אומץ לשנות.. זה הזמן. בררר. בלעתי בועת אוויר (הלוע שלי חרב כבר כששמעתי את המילים - "המגיד שיעור".), והתפללתי: אבאל'ה, תן לי כוח להיות אבא כמו שמגיע לו שיהיה לו. כמו שמגיע לי להיות..

מתוק שלי, מה קרה? אה, אה, לא למדתי. התבטלתי. והרב "פלמונובי'ץ" אמר לי שאני לא יכול להישאר בבית המדרש... שמע, זה לא נעים.. כן, אבא, תאמין לי שלא התכוונתי. יש לי חברותא לא משהו. אותו הוא בכלל שלח הביתה לכמה ימים.. התכוונתי, שזה בטח היה לך לא נעים לשמוע את המילים האלה מהרב..

כל מה שהוא הצליח לומר היה "אה" ודיי.. גם אני. אין לי מושג מאיפה זה בא. למרות שהן יצאו מהפה שלי. המילים הללו לא שייכות לי. אני פשוט לא מסוגל לומר אותן. גם לא את אלו שבאו בעקבותיהן: תראה, גם לי היה לא קל בגיל שלך לשבת בבית המדרש.. בטח לא עם חברותא שלא סגור על עצמו. בוא נחשוב יחד מה אתה יכול לעשות כדי שההרגשה שלך תשתפר - - -

ניהלנו שיח קצר סביב מה שישפר לו את ההרגשה, והגענו במהירות לעמק השווה: "הרגשה טובה תבוא לו מסיפוק. מחויבות ולימוד מספקים אותו. הוא צריך למצוא את הדרך לנטרל רעשי רקע".. לבנתיים הוא ילך לבית כנסת שכן וילמד דף גפ"ת...

בלילה חיבקתי אותו חזק. אמרתי לו שאני סומך עליו, ושזה בסדר "שהתפלק" לו אני אוהב אותו תמיד. "אתה הילד שלי". רק ילד. שלי. כל השאר לא באמת חשוב. והאמת היא שחיבקתי אותי חזק. את הילד שבי..

אני יושב עכשיו וצוחק ובוכה. צוחה ובוכק.. בוכה על כל אותן הפעמים שפחדתי והפחדתי. שנחבטתי וחבטתי. שנעקצתי ועקצתי. שנצעקתי וצעקתי. שאויימתי ואיימתי. שהוכיתי והכיתי. ש.. וש... וצוחק ומודה עליהם. על כולם. שהרי בלעדי זה לא היה את זה..

תודה אבאל'ה. על העבר. על ההווה. תעזור לי בבקשה לזכור היום – "הוא" רק ילד...

ואני בינתיים רק בוכה, אני עדיין קרוב מידי לפחד המשתק הזה של שוב להחביא מאבא שלי את המצב שלי כי מי יודע מה תהיה התגובה הפעם...

מייחל ומבקש מאבא אוהב שלי, לזכות לשבור את המסורת שעוברת כנראה מדור לדור של חינוך קפדני שמסתיר את האהבה.
לזכות לעשות בשביל הילדים שלי את מה שאני לא קיבלתי.

מדהים
אני 3 פעמים מגיע לאספת הורים של בני מחמדי וכל פעם שיחה עם הראש ישיבה 
הפעם שהוא הזמין אותי אמרתי זה רצונו של ה יתברך נלך בשמחה
שוב אותו מסר אבל הפעם אני שומע מנגינה אחרת הפעם הבן שלי גם מתפלפל איתו על המסר 
בסוף השיחה אני לוחץ את יד ראש הישיבה ויוצא
והבן שלי אומר הפעם הוא דיבר אחרת
הסיבה אותה סיבה אבל המנגינה
ושווה יצא מזה שיחה מלב אל לב של אב ובנו

ריגשת אותי נורא. 
אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת.
אני לא רוצה להמשיך את השרשרת של חובל נחבל. מאוים מאיים וכדו׳.
באמת זה לא קשה ואתה נתת לי תקווה שיש סיכוי. 
סיכוי להבין את הילד שבי...
קלי תן בי שלווה לקבל את עצמי. 
רק להיום.

וואו, איזה דבר מדהים ומנחם זה. תודה רבה על השיתוף.
מוכרח להקדיש לך שיר שכתבתי (פרסמתי אותו בעבר באחד מהשרשורים שלי)
כל כך דיברת אלי, אל הילד שבי.

ילד שלי
של עכשיו
אוהב אני אותך,
אהבה ללא גבול,
וגם אם הלב קצת אכול, אכול,
בוא, תן לי חיבוק.
כך, כמו שאתה,
לא כאילו, בדיוק,
עם החיוך הביישן
והדוק שחקוק.

ילד שבּי,
שהייתי,
מה יש לי מלבדך,
דמיון של משהו חלול,
וגם אם נושרת דמעה, דמעה,
תאסוף, אל תנגב,
דווקא כך אני אוהב,
אני מבטיח, 
אני כאן אתך...

ילד שלי של עבר,
ילד מושלם ומוכשר,
אם רק אותך יכולתי לעטוף,
ילד שלי של הווה,
ילד שכאן מתהווה,
כולי כאן שלך, רק תחטוף.



ילד שבּי
בדמיון
שמדליק בי פזמון,
ומכווץ לי גם קצת את הלב,
וגם כשזולגים רגשות, רגשות,
בוא אלי, אל תתבודד,
כך, כמו שאתה,
לא כאילו, בדיוק,
עם הלכלוך בחולצה
והמבט הזקוק

ילד שלי
של היום
שמגשים לי חלום,
ומביט בי בתום,
ומרפא לי פינות חשוכות, חשוכות,
תתרפק, אל תרפה,
תאמין ותבכה,
אני מבטיח,
אני ואתה....

ילד שלי של עבר,
ילד מושלם ומוכשר,
אם רק אותך יכולתי לעטוף,
ילד שלי של הווה,
ילד שכאן מתהווה,
שנינו יחדיו עד אין סוף...

תודה אחים. 
כן, כל אחד "הוא" רק ילד..