זה כל כך פשוט.
צעד ראשון, כל פעם שעולה בראש מחשבה על שימוש, או מבט על מושא תאווה, (לא משהו שעף מול העיניים אלא הסתכלות של תאווה) להכיר בזה שאין לי כוח מול זה, אני לא יכול להחליט שאני לא עושה את זה כי כוח הרצון שלי לא מספיק כדי להתמודד עם זה.
צעד שני, אם אני לא יכול לבד אז חייב להיות מישהו שכן יכול לעזור לי, אני פונה לכוח גדול ממני שזה אומר כל מישהו אחר חוץ ממני, אני מרים טלפון לחבר ומודה באזניו בחוסר אונים מול התאווה, מבקש ממנו עיצה וחושף את כל מה שרץ לי בראש.
צעד שלוש, אני פונה לאלוקים ומבקש ממנו עזרה, אני מוסר לו את הרצונות שלי, בדרך כלל כדי לגבות את הפנייה שלי לה', כדי שאני לא יפנה לעצמי, אני צריך לצאת מעצמי, לא לחיות בתוך הראש שלי, ולכן אני מנסה לעשות משהו בשביל מישהו, לשטוף כוסות בבית כנסת, לעזור בבית, להתקשר לקרוב משפחה או לחבר שלא בא לי לדבר איתם ולשאול בשלומם, להגיד שלום לשומר בכניסה לסופר, להרים לכלוכים ברחוב, ועוד כהנה וכהנה.
כמובן שבכל צעד אפשר להעמיק עוד ועוד, אבל אם אתה מחפש להתחיל לעבוד בצורה מעשית, זה מה שעובד בשבילי.