כחלק מהקבוצה הטלפונית יש לנו באופן קבוע שיעורי בית, שאני כתלמיד חרוץ :grin:משתדל (טפו טפו) לקיים.
דומני שאת השרשור הנוכחי אני אקדיש כדי לשתף בשיעורי בית בתקווה שזה יעזור למישהו וידרבן אותי ואחרים לעשות את שיעורי הבית:

מתוך שיעורי הבית על תפילת השלווה, תפילה שכתבתי:

ריבון כל עולמים אתה יודע כל המעשים, ונותן מקום לכל דבר בעולמך פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון

אנא עזור לי בבקשה שיהיה בי האומץ והתובנה לעשות את הדבר שמוטל עליי לעשות, מאידך את הענווה ,האמונה והביטחון על מה שעליי להאמין שבידיך הוא.
ואת התבונה, החכמה והיכולת להבדיל בין השניים.

כי אתה שומע כל רחשי הלב וזעקת כל דומם. ברוך שומע תפילה.

אהבתי ממש

אחלה רעיון!
אוהבים. 

תודה חברים. מהשיעורי בית של היום:

ההבדל בין התוכנית לטיפול פסיכולוגי.
במחשבה ראשונית נראה לי שטיב ההבדל הוא  בכך שאני עושה יותר דברים בתוכנית.

קצת לא מחובר לכיוון החד משמעי של התוכנית של 12 צעדים ולא מוחלט לטיפול פסיכולוגי. מעולם לא הייתי בטיפול אך לא הייתי מציע לזלזל בו או בחשיבות שלו. אני כשלעצמי הגעתי לשמור עיניך בהמלצת ובברכת פסיכולוג. (שהוא כשלעצמו מטפל בדברים מסוג זה).

נראה לי שאם אתמצת ההבדל הגדול הוא שכאן הדגש הוא יותר על עשיה של להכיר בחוסר האונים ולדעת לבקש עזרה מחברים ומה'.

נראה לי שבכל מיני שיטות של תודעה/תורות/ הבנות מעמיקות אין משהו מבחוץ שבהכרח עוזר לך בסוף אתה לבד מול התאווה, ובעיני זה לב הבעיה. הרצון העמוק לפתור את הבעיה בכוחות עצמך יוצר בעיה עמוקה לא פחות של פיצול אישיות, בושה, שנאה וכאב עצמיים (שכמובן יוצאים גם החוצה בדרכים שונות על העולם והסביבה).

עשיתי בעבר הרבה דברים לימודיים: כתבתי עבודה מחקרית ארוכה על חיי משפחה, למדתי בעיון סוגיות הלכתיות הקשורות לנושא, השתמשתי בכלים של דמיון נובע, וסדנאות לעיבוד של הדמיון, למדתי כלים פסיכולוגיים שעזרו לי מאוד לתיקון המידות.

ובכל זאת הדברים לא עזרו לי מול ההתמכרות אני חושב שהסיבות המרכזיות הם שתמיד הייתי לבד, ושהרגשתי שאני מוכרח לפתור את הבעיה בכוחות עצמי.

האמת היא שגם שסיפרתי לאנשים הם הרגיעו אותי ואמרו שזה בטח משהו שיעבור. יכול להיות שזה כך אצל אנשים אחרים. אני הייתי זקוק לעזרה מבחוץ ועודני זקוק.

אינני מוותר על אף אחד מהדברים היקרים שלמדתי ויכול להיות שאפילו במידה מסוימת הם משלימים את התוכנית והם הובילו אותי על התוכנית. אבל אם יש משהו שלמדתי במהלך השנה שאני זקוק לעזרה, אני לא יכול לבד. ולא צריך לדעת באומץ, בעשייה פשוטה, ובענווה לבקש אותה.

זה היסוד. לא להיות לבד ולא לנסות לבד. יש חברים ויש אלוקים. 
אוהבים.

חלילה. אין שום התנגדות ללכת לטיפול פסיכולוגי, ואדרבה, טיפול פסיכולוגי יכול להועיל מאוד. באופן אישי הלכתי באופן קבוע לטיפול במשך תקופה מאוד ארוכה, והייתי שמח להמשיך ללכת אם היה לי את הזמן והכח. אבל טיפול פסיכלוגי לבדו לא השאיר אותי נקי. הוא עזר לי לעשות את הפעולות של התכנית.

עיקר הענין בשיעורי בית של היום זה לא להגיד "טיפול פסיכולוגי לא שווה", כיון שזה לא נכון, אלא לומר שהתכנית מתבססת בעיקר על המישור הרוחני, ופחות על המישור הנפשי.

זהו קצת חופש וחזרנו לעבודה. מקווה שיצא לי בעז"ה להמשיך לכתוב. 
שיעורי הבית להפעם הייתה ביחס לצעד 4. לפרט את הפער בין פעולות נקודתיות לבין פעולות מעמיקות יותר בהתמודדות עם ההתמכרות. להלן פירוט של שיעורי הבית:

בתוכנית באמת יש שני סוגי התמודדות שאני לא רואה אותם כסותרים אלא כמשלימים לפחות כך הם היו גם בעבורי.

הראשון שבהם היא הסיבה שבגללה בכלל הגעתי לאתר ולתוכנית (ואני מניח שגם אחרים) הרצון להפסיק. שנמאס. שאי אפשר יותר, וחייבים לקבל עזרה.

בשלב הזה קיבלתי את התוכנית כעוד משהו שאני עושה בחיים נוגע לא נוגע בצורה שאני מקבל את הדברים אבל מביט בזהירות ומרגיש זרות.
בשלב זה בעיקר עבדתי עם התוכנית של ה- 90 יום. לקבל מייל יומי, לקרוא את המדריך מידי פעם להסתכל בפורום לקרוא את הצעדים ולנסות ליישם כמיטב היכולת.

השלב הזה בעיניי מזכיר לי כמו מסע מייגע בדרך מדברית ומאובקת. כאשר כל יום אתה מתפלל בשקט "רק להיום, רק להרגע, א-לוהי ,ה' תן לי הכוח תן לי הרחמים רק להרגע – לא לשקוע בשנאה ובכאב בנסיעה סתמית באוטובוס תן לאור ליופי ולסדר להיכנס לליבי"

לאט לאט השפה בפורום מטפטפת לתודעה ועימה ההבנה שלא די בלהפסיק אלא בתוך הכאב שלי אני יודע שזה לא מספיק לי. גם אם אני יודע שאם התוכנית הנוכחית אוכל להחזיק זמן רב נקי ואולי אפילו תמיד. אבל בפנים אני עדיין ארגיש רקוב, רע, מפלצת.
הפחד הגדול שלי למות כשכולם מסביבי חושבים עליי טוב ובאמת במציאות אולי אפילו לא עשיתי אף חטא, או דבר רע. אבל בפנים כאשר אני עומד מול עצמי ומול ה' אני יודע שאני מפלצת.

מתוך זה הבנתי לאט לאט. שאני מחפש החלמה.

בשלב הזה (יש להודות שגם התפנה לי הזמן באופן טכני) סיימתי את ה- 90 יום והחלטתי לראות את כל הסרטונים של פורטיפיי ( +לעשות את שיעורי הבית שלהם) ולהצטרף במקביל לקבוצה הטלפונית (לאחר שווידאתי שהיא חסויה כמובן).

התוכניות נתנו לי הרבה ידע וכלים להתמודד עם ההתמכרות ויתירה מכך הם נתנו לי שיתוף אוטנטי של חברים אודות הצעדים בחינת תורה שבעל פה שנרכשה ביזע ובניסיון (ולא רק בכתב). הם נתנו לי דבר שעד אז לא הרשתי לעצמי להרגיש לא רק תקווה אלא גם ביטחון – וודאות בהחלמה. משהו שלא הרשיתי לעצמי להרגיש שנים. יחד עם הביטחון התחזקה התחושה שיחד עם הזהירות, הזרות והבדיקה עם הדברים המתאימים לי החלטתי בלב החלטה שהייתה זקוקה לריענון – ללכת על התוכנית עד הסוף.

ככל שעבר הזמן נפתחתי יותר לביצוע טלפונים לחברים (דבר אותו לא הייתי חולם לעשות בזמנו) וגם למפגשים.  כאשר אני חושב שהמפגש בכנס עם עוד חברים חידד לי את הצעד הראשון מחדש, ועזר לי בעצם כמו להתחיל מחדש שאני כבר מבין יותר את מה שהתוכנית מבקשת לתת לי.
לצאת מהאגו ולדעת לבקש עזרה. שבאופן פרדוקסלי זה, ולא ההתמכרות עצמה המרכיב המשמעותי במחלה.

חשוב לי לציין שאצלי לא היו בהכרח ניסים ואורות גדולים, לא מעמד הר סיני וגם לא התרסקות לתהומה רבא. כל אלו היו נסתרים וגנוזים בתוככי הנפש וכל החלטה נעשתה בקצב שלי ואיתה צמחה הוודאות בה' ובהחלמה.

אני עוד רק בראשית דרכי אבל עד כה זה מה שעזר לי.
אגב מצאתי גם סימוך לדברי בספר הלבן בעמ' 22 בסיפור האישי - המספר מראה על כך שיש פער בין ההפסקה לבין טיפול מעמיק למה שהוא קורא - מציאת האדם הפנימי.

שאלה: מה בדיוק ההבדל בין המישור הרוחני למישור הנפשי?

נפלא מאוד! תודה רבה.
(ובמאמר המוסגר לפי התוצאה מהכנס זה כן היה מעמד הר סיני-קבלת ההתמכרות שלך... !).
אוהבים.