רבות נכתב על זה כאן בפורום אבל אני בכל אופן רוצה לשתף במשהו שהבנתי ביחס לכניעה.
דיברתי עם חבר על מטפל רגשי מוצלח במיוחד שעושה עבודה מדהימה עם הרבה אנשים וכנראה שיש לו גם הצלחה עם מכורים.
קשה לי מאוד להאמין בזה, כי אני בעצמי הייתי תקופה ארוכה אצל מטפל שהוכשר אצלו ולא עזר לי כלום, אבל לטענתו יש מכורים שיצאו מזה אצלו.
שוחחנו על ההבדל בין הדרך שלו לדרך שלנו, ואותו חבר הגדיר לי את זה במשפט חד וקולע, כמעט בכל הדברים אנחנו אותו דבר חוץ מדבר אחד שהוא העניין המרכזי, לשיטתו של אותו מטפל, אין דבר כזה התמכרות למין, יהודי לא יכול להיות מכור לעבירות, יש רק דבר אחד, זה רצון פנימי לחיבור ולקשר, ואם תפעיל את הרצון שלך לקשר עם הקב"ה ותחזיק ברצון הזה כל הזמן אתה תנצח את ההתמכרות שלך.
מה שלי עבד זה משהו אחר, כוח הרצון שלי לא הצליח למנוע ממני להמשיך עם התאווה, ותאמינו לי שניסיתי, ורק כשהסכמתי עם זה שההתמכרות יותר חזקה מהרצון שלי ופניתי לקבל עזרה בכל פעם שהמחלה הרימה ראש, רק אז התחלתי להחלים.
איפה זה מתבטא למעשה?
כשאני עובד עם כוח הרצון שלי, כשעולה בי תאווה אני אומר לעצמי, לא. לא. לא. הפעם לא. הרי בחרתי להחיות את הרצון שלי לקשר עם ה', ואני מנסה לשכנע את עצמי שאני יכול להתגבר על זה ולא ליפול.
כשאני נכנע, אני לא אומר לעצמי לא. בוודאי שאני אומר לא, אבל אני יודע שזה לא מספיק, כי ה'לא' הזה אף פעם לא עבד, ואם כן אני חייב לפנות לעזרה, לפנות לכוח גדול ממני שיחזיר אותי לשפיות, וזה ממש לא יעזור לי לפנות ישר לכוח העליון שלי ולבקש ממנו עזרה, כי ברוב המקרים אם לא בכולם כשאני פונה אליו ישירות זה בגלל ששוב אני חושב שאני יכול להתמודד עם זה בכוחות עצמי, וממש לא בא לי לבקש עזרה ולהודות בכישלון.
כנראה שיש עוד היבטים רבים לכניעה אבל מצאתי אצלי שזו הנקודה המרכזית בחוויית הכניעה שלי.
