שלום חברים.
חשבתם פעם על מגלשה? זה ממש נושא מעניין. אתה מתיישב עליה וכלום לא קורה אתה חושב לעצמיך היי למה זה לא עובד? כל הילדים יושבים ואז יורדים? למה אני לא זז? אתה מנסה ככה לדחוף את עצמך קצת ואז באמת אתה מתחיל לזוז ואתה חושב לעצמך אהה, זה כן יכול לזוז. אבל אז אתה מתחיל לצבור מהירות ולפני שאתה מבין מה קרה פה אתה ככה מתרסק על החול בפארק... אם אתם גרים בשכונה יפה אתה נופל על גומי מנוקב...
אתה מסתכל אחורה ואז מבין... השיפוע ממש קטן בהתחלה אבל אז זה יורד בחדות, ומה שאתה לא יודע (וזה האפקט של ״המגלשה״)זה מתי בדיוק אתה תאבד את השליטה, וכשאתה עף למטה הכח משיכה בשילוב השיפוע החד כבר בעלי הבית עליך עד ״לנפילה״...
היום קיבלתי תזכורת מדוע אני לא יכול רק ללגום, מדוע אני לא יכול רק קצת, מדוע אני לא יכול ״להתאוות כמו ג׳נטלמן״.
המילה ״רק״ מותר להשתמש איתה רק להיום...
היום הבנתי למה אני לא יכול להתגלש במגלשה של התאווה... ואסביר:
חויתי יום לא כל כך מפוכח היום.
זה התחיל אתמול בלילה שהיו לי טינות על אשתי, היא דיברה על הכאב של ההתמכרות שלי ואומנם בחסד אלוקים הייתי שם בשבילה אבל בכל זאת ואולי עקב זאת (צריך ללמוד לתת...) התמלאתי כולי בטינות ואכמ״ל.
בתחילת דרכי לא ייחסתי קשר וחשיבות לטינות (בספר הגדול כתוב שיותר אלכוהוליסטים מתו מטינות מאשר אלכוהול...), היום אני יודע שתוך שתי דקות בערך אחרי הטינות אז צצה לה התאווה, ואני ככה באמת מתחיל להרגיש את התאווה... זה היה ממש לפני שהלכנו לישון. עכשיו לישון בשבילי מפוכח זה לא פשוט כי בשבועיים האחרונים כל פעם שאני עוצם את העיניים שלי מיד עולות פנטזיות אבל בחסד אלוקים שממש לא מובן מאיליו אני מצליח להתפלל על זה ולמסור את מחשבותי לאלוקים ואני משתחרר מזה, זה ממש עובד! 20 שניות אחרי התפילה שלי אני שוכח מזה... ממש נס.
ועכשיו כבר לפני השינה ותוך כדי סיום דבריה של אשתי אני מרשה לעצמי ללגום קצת... מועד עוד קצת הרבה זמן כבר לא מעדתי ככה... ואז אני ככה תופס את עצמי מפסיק וזז לישון...
הבעיה - שיש לי פנטזיות עכשיו.
אז ניסיתי לעשות כמו שתארתי, אבל זה כבר היה חזק יותר, התאווה היתה ״מוזנת״ בדלק של טינות וזה לא עבר לי עם הפעולה הזאת. איכשהוא אני ככה אומר לעצמי ״אם אלוקים לא משחרר אני יכול לפנטז... זה בעיה שלו...״ כמה פנטזיות ברמה יותר עמוקה אחרי זה - תופס את עצמי נזכר שאני אחראי על ההחלמה שלי ושאם אני לא מתרגם את התובנה הזאת למציאות אני מועד עוד...
אז אני משתף חבר פותח מעגל ומתפלל בסוף נרדמתי בסדר.
ויהי בבוקר ״ותפעם רוחו״...
משהו בבוקר שאחרי מעידות עושה כזה אלרגיה...סוג של אביב... עושה פעולות בוקר אבל קשה המצב פותח מעגלים מתפלל לאלוקים אפילו קפצתי לאמא רחל להגיד לה שאני סקסהוליסט (תמיד רק התפללתי לעזרה לא יצאתי מהארון של המכורים עדיין...) וחזרתי לאיזור שלי. אני נמצא בסופר ומתחיל להידלק... אני תופס כמה מבטים טובים, מפה לשם אני ממש לומד סוגיות לעומק וד״ל, מבטים עפים לכל עבר, ״שניים ושלישיים תעשינה״...
תופס את עצמי ופותח מעגל, קצת מאוחר אבל חייבים להפסיק.
תוך כדי שאני כותב עכשיו את מה שאתם קוראים אני עדיין ״תחת ההשפעה״... יש בי עדיין מן הסם הזה... מחפש תאווה בבית...
והנה המסקנות שלי:
1- אין דבר כזה בשבילי להתאוות כמו ג׳נטלמן. אני פשוט לא ג׳נטלמן, אני חולה מין... אני איבדתי את הפריווילגיה לשלוט בכמויות של השימוש שלי.
2- זה לעולם לא נגמר בלהתאוות קצת... זה תמיד גורר אחריו עוד ועוד. בכמות ובאיכות. ולא בא לך לשתות קצת בא לך לשתות הרבה הרבה... וגם אם תפסיק עכשיו בעוד כמה שעות זה יעלה לך משום מקום. תכלעס, זה לא משום מקום וזה בעצם המסקנה השניה - זה נשאר אצלך בדם ובנפש לזמן ממושך...
3- זה קראתי היום בבוקר (כמה אירוני... או אולי חסד אלוקים!?) ״התאווה היא סבלנית״. בבוקר לא כל כך הבנתי מה הכוונה, עכשיו אני מבין... אם אתה לוגם עכשיו מחר בבוקר/בלילה שבוע הבא אתה תמשיך עם זה... וזה בא אליך בהפתעה.
4- לא משנה כמה זמן אני נקי וכמה מפוכח אני יהיה וכמה וכמה וכמה כל כמה זמן אני לא יהיה מפוכח במאה אחוז, אני אמעד, אלגום, אפספס, אבל כל זה בסדר בתנאי אחד - שיש ״ניצחון גובר והולך על התאווה״ שכמובן מגיע רק על ידי עשיה תמידית של פעולות והחלמה, כל יום רק להיום.
קלי, תן בי את היכולת לזכור את זה כל יום רק להיום.
ולא לשחק בשום פארק שיש בו ״מגלשות״...
