שלום חבירים
רציתי להעלות נושא על צעד ראשון!

אנחנו, מכורים, חסרי אונים מול התאווה ואביזריה. לכ' ההגדרה הנכונה היא שיש לנו מודעות לחסרות אונים אבל כולם, בין מכורים בין לא, חסרי אונים ואילולא הקב'ה עוזרו...

וכן לא רק מול התאווה אלא בכל תחומי החיים אנו חסרי אונים רק שאפ' לחיות בלי המודעות הזאת ואנו, מכורים חייבים את המודעות הזאת לפחות לגבי התאווה כדי לחיות חיים שפויים....

אשמח לקבל תגובות.

זה א' ב' של התכנית, להבין שאנחנו אפס, ורק על ידי חיבור לחברים צעד 2 וחיבור לאלוקים צעד 3, אנו חיים בשפיות ורק להיום.

זה החלק השני של הצעד הראשון, ״ואיבדנו שליטה על חיינו״... !

''איבדנו'' משמע שבאיזה שהוא שלב היה לנו שליטה על חיינו! והיום ע''י עבודת הצעדים אני מגיע להבנה שאין אף אחד שולט על חייו! רק שאני כמכור חייב לחיות בתודעה זאת..לגבי התאווה. ומי שאינו מכור יכול כאילו להסתדר בלי התודעה הזאת.

והצעדים אמורים להוביל אותי להבנה ותודעה מתמדת עמוקה יותר שאין עוד מלבדו.... לגבי כל תחומי החיים.

נכון ? או מעוות ?

ברוך הנמצא. אתה שואל הייטב.

1. אמת. לדידי, "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" זה אצל כל אדם, אני צריך יותר עזרה. או יותר נכון, עזרה שונה. אצלי הדחף התאווני עבר מסוגיית "סלח לנו", והוא כיום בדין "רפאנו". נפ"מ לדרך ההתנהלות מולו. האסטרטגיה 'בסלח לנו' היא מלחמה. מלחמת היצר. התרופה למחלה היא "ורפא ירפא" ללכת לרופא. קרוב. מאוד. אבל אחר במהות.
2. כן. בהחלט. הגם שזה רק למראית עין (אבל כך קוב"ה בחר לנהל עולמו), דרך בני אדם להצטייר כמי שמשתדלים בעולמם למרות שחייהם מסורים בידיו. ופשוט וברור הוא, שאין עוד מלבדו. אבל אצלי גם השליטה למראית עין הידרדרה. השיעבוד האובססיבי לתאווה נטל ממני את החיים. לאט ובטוח הפכה העבדות לעובדה ברורה יותר ויותר.
3. לדידי, הצעדים אינם "תובנה". הם דרך חיים. אדם חסרונים באמת לא ינסה להתעסק עם משהו שהוא חסר כוח מולו. הוא יתנהל בהתאם למצבו.

תודה על תשובתך כה ברורה! אהבתי את צורת ההגדרה.