שוב ושוב אני חוזר להיות מוטרד מהקטע השני של הצעד הראשון בו אנחנו אומרים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו. כי באמת לא נראה לי שכל כך אבדה לי השליטה על החיים, ובתכל'ס אם רק יקחו ממני את התאווה - אהיה שמח ומאושר. אבל כשאני כנה עם עצמי נראה לי שזה דומה לילד שלא יכול להיפרד מהמוצץ, וכולם בטוחים שהוא פשוט לא יכול להימנע מהרגל רע, ולא מבינים שהמוצץ כאן בגלל שהוא הדרך שלו לברוח אל עצמו. רק כאשר לוקחים לו את המוצץ ופתאום הילד מתנהג בחוסר שקט, מבינים שהתמונה היא הפוכה מאיך שהיא נראית. הילד לא מסוגל להתמודד ולכן משתמש במוצץ. הבעיה היא פנימית, והפתרון הוא חיצוני.

אז מה זה אומר במקרה שלי? זה אומר שאני לא יודע להתמודד עם מצבים שונים בחיים, ולכן הדרך היחידה שלי היא לברוח אל התאווה. וזה אומר שאין לי בכלל בעיה עם תאווה, אלא יש לי בעיה בחיים עצמם. אז אולי היו צריכים לכתוב את הקטע הזה הפוך: "הודינו כי אבדה לנו השליטה על חיינו וכי אנו חסרי אונים מול התאווה". ולמרות שאף פעם אי אפשר לומר מה נולד קודם הביצה או התרנגולת, בפועל המצב כיום הוא שהבעיה שלי היא קודם כל החיים עצמם ורק אחר כך התאווה. (למרות שייתכן שבמקור נפלתי אל התאווה בטעות ומשם התפתחו בי חסכים אותם מילאתי בצריכת תאווה גדולה יותר שהביאו חסכים גדולים יותר וכן הלאה).

וזה אומר שכל זמן שהכניעה שלי תהיה רק מול התאווה - אני אשאר בדיוק במקום שבו אני נמצא ולא אצליח להתקדם. בא נאמר שאני נכנע מול התאווה ומבין את העוצמה שלה ויודע שאני לא מסוגל להתמודד מולה. אבל כאשר אני נמצא בסיטואציה בעייתית, אין לי שום דרך להתמודד עם המצב חוץ מאשר הבריחה אל התאווה. אז לא משנה שאני יודע שזה רע ולא משנה שאני יודע שאני חסר אונים, בשורה התחתונה אני אחזור אל התאווה ככלב השב על קיאו כי לא פתרתי את הבעיה עצמה.

אין ברירה. כדי לזכות בשחרור וכדי לתת מקום לחסד אלוקים שייכנס לחיי, אני חייב להכנע על כל החיים. לא רק להבין שאני חסר אונים מול התאווה, אלא להתחיל לראות את כל המקומות הנוספים בהם אני חסר אונים לחלוטין. כאשר מתחיל חשבון הנפש הכנה, מתגלים מצבים רבים בהם אני חסר אונים ולא יודע איך מתמודדים איתם נכון. זה לא חייב להיות הדברים הגדולים של החיים, יכול להיות שזה דברים קטנים ופשוטים בהם אני מאבד שליטה. לדוגמא כאשר הילדים לא רוצים ללכת לישון ואני לא מסוגל להתמודד איתם ומגיב באימפולסיביות, ורק אחר כך אני מצטער על הדרך שבה אני מתנהג אליהם.

ורק מכאן אפשר להגיע לצעדים השני והשלישי. "החלטנו למסור את חיינו להשגחת אלוקים", זה לא "החלטנו למסור את התאווה שלנו להשגחת אלוקים". אלו הם שני דברים שונים בתכלית. אין שום סיכוי בעולם שאתן לקב"ה את החיים שלי באופן מוחלט, אם לא אגיע למסקנה שאני מנהל גרוע. כל זמן שאני משוכנע שהכל בסדר ואני כמעט אלוקים בעצמי, לא אתן לו את המקום ליד ההגה ואמשיך לנסות ולנהוג. אבל כאשר אפקח את עיניי ואראה שכל פעם בה אני נוהג מסתיימת בתאונה, אז אוכל להתחיל לבקש נכונות למסור לו את חיי - כל חיי.

אנו חסרי אונים מול התאווה.
אכן כך, אך האם אנו לא חסרי אונים מול חיינו?

אנחנו כאילו בשליטה, כאילו יודעים מה בדיוק לעשות בדיוק ברגע הנכון, כאילו לא עושים טעויות.
וכשסוף סוף אנחנו נכשלים במשהו תמיד מחפשים את מי להאשים חוץ מאת עצמנו.

כשחושבים על זה עוד קצת, אז בעצם מה ההבדל בין להיות חסרי אונים לבין לאבד שליטה???
אני לא מוצא הרבה הבדל.
אז איבדנו שליטה על חיינו ואנו חסרי אונים מול התאווה או שאיבדנו שליטה על התאווה ואנו חסרי אונים מול חיינו?
או אולי יותר טוב לומר: איבדנו שליטה ואנו חסרי אונים מול חיינו ומול התאווה?
זה אותו הדבר או שזה היינו אך?

חשבו על זה.

שלום,

אני כותב בפעם הראשונה לאחר שאני קורא את המיילים כבר תקופה די ארוכה. פחדתי להיחשף ואיכשהו הדברים ש"סוד הכניעה" כתב כ"כ חדרו בליבי שלא הייתי יכול להישאר אדיש והרגשתי שכאילו הדברים שנכתבו מדברים אליי. בעצם התאוה היא רק תירוץ מחוסר היכולת שלי להתמודד עם הדברים בחיים ולכן אני בורח לפתרון הקל אבל בסופו של דבר זה לא פותר את הבעיה (למרות תחושת המרגוע הרגעית שהיא מביאה איתה) אלא אפילו מחריף אותה.

מהרגע הראשון היה לי קשה עם המשפט הזה "איבדנו שליטה על חיינו"

מתי בכלל הייתה לי שליטה על חיי?
לא זכור לי שאי-פעם שלטתי עליהם.

ומתוך כך נהייתי חסר אונים מול התאווה.

כטוב הדיונים והדיוקים בכל משפט, אציע את המשמעות שאותה אני הבנתי.

אין הכוונה כי באופן כללי אבדה לנו השליטה על חיינו, וגם אם התאוה תלקח מאיתנו על ידי יד נעלמה, נמשיך להיות בחוסר שליטה על החיים. אלא, לענ"ד הכוונה היא שמחמת התאוה איבדנו את השליטה על חיינו, התאוה היא זו שמנהלת אותנו, ואין לנו שום דרך להיות שפויים בחיינו כל זמן שהתאוה ברקע.

ברור לחלוטין, כי לו יצויר שהתאוה תלקח מאיתנו, נחזור להיות בשליטה על חיינו (מוגבלת, כי בסופו של דבר אלוקים מנהל אותם גם ללא התאוה, אבל בשליטה ממוצעת של אדם בריא). אך הואיל ואנחנו לעולם נהיה מכורים נקיים, אף פעם התאוה לא תעלם מחיינו, ולכן כל התכנית והצעדים הבאים מדברים על כל חיינו, כי בפועל מחמת התאוה אנחנו חסרי שליטה על החיים.

פרשנות מוטעית?

בס"ד
לסברס היקר!
הפרוש שנתת לדברים נשמע לי הגיוני ביותר!

קשה לי עם הפירוש שלך, סברס.
אני יודע שהתאווה ממלאת לי כל מיני חורים בנפש.
אם יום אחד התאווה תיעלם, אני אצטרך למלא את הנפש בדברים אחרים.
פגמי האופי שלי יובילו אותי לתאוות אחרות, לדיכאון ולמקומות רעים נוספים.

כל עוד לא אפנים שהיחיד שיכול לנהל את חיי הוא רבש"ע, חיי ישארו לא מנוהלים. אני - לא יכול לנהל אותם.

מנסיוני אין וואקום, הנפש לא מסוגלת להכיל את הריק הזה, לי התאווה היתה פתרון, לאישיות החסרה, פתרון קלוקל אבל משך זמן  הוא עבד עבורי הייטב עד שהפסיק, כיתושו של טיטוס נזקקתי לעצימות מוגברת, ראיתי לא מעט מכורים שהחליפו התמכרויות,  או הוסיפו לעצמם תחלואה כפולה, של אכילה, הימורים, קניות, ותלות רגשית.

על עצמי למדתי שבסיס המחלה הפנימי שלי הוא, חוסר השקט חוסר הסיפוק חוסר הסבלנות והסובלנות הכעס הטינה הגאווה הפחד האנוכיות, מה שהוביל לריכוז עצמי מטורף.

לא מעט מהמכורים, וזה כולל אותי, ברגע שמפסיקים את השימוש בתאווה מרגישים זוועה, 'קריז' - נסיגה מלאה בלא מעט תחומים באישיות, התקווה הגדולה היא שזה זמני, ומשתפר ככל שהחיים הרוחניים הופכים לדבר קבוע.

מקווה שהועלתי.

גם אני אהבתי מאוד את הקטע הזה שהתפרסם אתמול במייל היומי. שנים חשבתי שבאופן כללי אני בסדר, ורק יש לי בעיה אחת, מין פרונקל מעצבן ומכוער, שאם אסיר אותו הכול יהיה בסדר. התפללתי לה' שאצליח להיות ירא שמים בנושא הזה כמו בשאר העניינים. לא השכלתי להבין שהפרונקל הוא רק סימפטום, ולכן אי אפשר להסיר אותו כל עוד הבעיה לא מטופלת. זו בעיניי המתנה הכי גדולה שמקבל מי שמבקר פה: הוא בא כדי לפתור עניין שנתפס אצלו כצדדי (גם אם כואב), וזכה לקבל את כל החיים שלו - זוכה לראות באור חדש את כל הבדידות, הייאוש, הכעס, המחשבות האובדניות, ומבין שכולם מצאו להם דרך להתבטא דווקא בצורה הזו של התמכרות לתאווה.

תודה לך. לא הבנתי למה המחלה אצלי מתבטאת, מעבר למין, גם באכילה מופרזת (אני מסוגל לחסל חפיסת שוקולדים, שקית בייגלאך, חבילת שקדי מרק ואלו רק דוגמאות בודדות) וכן בשימוש מוגבר ובלתי נשלט בכרטיסי אשראי (חובות עד למעלה מהראש. חשבונות שאשלם ברגע שהמשכורת נכנסת בלי לזכור ששלושת המשכורות הקרובות כבר "אכולות" עוד בלי לשלם למכולת לחינוך ולשכר דירה לאותה תקופה) (וכמה כספים "תרמתי" למפעל הפיס שאולי  יום א' אזכה?)

סברתי לתומי שמשום מה זה משהו נפרד ובלתי תלוי מהמחלה. עכשיו אכן למדתי, בדרך הקשה, כי אמנם "איבדתי שליטה על חיי" כל פעולה שאני עושה נובע ממחלתי או מושפע על ידה בדרך זו או אחרת

ייתכן שאצלך זה כך אבל אצלי זה מאוד לא ככה. כל יום שחולף ועובר אני מבין יותר ויותר שהסדר היה צריך להיות אחר: אבדה לי השליטה על חיי ורק אחר כך אני חסר אונים מול התאווה. הבעיה שלי איננה תאווה אלא איבוד שליטה מוחלט על החיים.

לכן, אם ה' היה עושה לי פתאום נס לפני שנה והיה מעלים ממני את התאווה, לא רק שהבעיה שלי לא היתה נפתרת אלא שהייתי במצב הרבה יותר קשה כי הייתי תקוע עם החיים הבעייתיים שלי אבל בלי אפשרות לפתור את הבעיות. זה כמו לקחת לילד קטן את המוצץ, האם זה עוזר? ברור שלא. אז אם ה' היה לוקח לי את התאווה סתם ככה, מה הייתי עושה עם כל שאר הבעיות שלי שהפתרון היחיד שהיה לי עבורם הוא שימוש בתאווה?

אותי לימדו שרק מי שיכול להודות שחסר לו אונים מול תאווה מסוגל גם להודות שהחייו הפכו לבלתי ניתנים לניהול... לא ההפך.

למרות שסדר הדברים היה אמור להיות הפוך: בגלל שאני לא יודע לחיות נכון, הלכתי לההשתמש בתאווה...

אכן, לא הייתי מסוגל להודות בחלק השני בלי החלק הראשון. אבל יחד עם זה, אחרי שהודיתי בכך, אני יודע שבעצם התרנגול היה קודם לביצה. קודם איבדתי שליטה על החיים ורק אחר כך הפכתי חסר אונים מול התאווה (ולא ידעתי לא את החלק הראשון ולא את השני...).

בס"ד
לצדיק גמור סוד הכניעה ואסירותודה היקרים!
תודה רבה על השעור (בהתכתבות... ) המאלף!
למדתי ממנו הרבה
במיוחד לאחר תקופה כל כך ארוכה של התנגדות להודות ש...

לי ברור לחלוטין ההיפך. אני לא שולט על חיי בכלל בכלל. אני משתדל להשתדל ולא יותר מזה. את השליטה אני משאיר לה' יתברך ורק לו.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.