ייאוש וכניעה זה לא אותו דבר, אבל בדרך כלל הדרך אל הכניעה עוברת דוקא דרך הייאוש. הכניעה מביאה איתה תקווה, אבל לפני שאנחנו יכולים להתחיל להאמין שיש לנו סיכוי, אנחנו בדרך כלל עוברים דרך הייאוש הטוטאלי ומאבדים כל תקוה. כמו גרעין שצריך להירקב לגמרי כדי שיתחיל לצמוח, כך אנחנו עוברים תהליך דומה שרק מתוך החושך אנחנו מגיעים אל האור שבקצה המנהרה.

כמובן, לא כולם עוברים את התהליך הזה. יש הרבה שזכו ואלוקים חסך מהם את כל הירידה הזאת והכאב והם תפסו את עצמם בתחילת הדרך, ויש גם הרבה אחרים שבכלל לא הגיעו למקום שאנחנו הגענו. למי שהגיע לתחתית קשה לראות את העולם במשקפיים אחרות ולהבין שלא כולם מכורים ואפילו לא לכולם יש את ההתמודדות שלנו. בשמור עיניך יש אנשים שהגיעו רק כדי לקבל חיזוק, יש כאלו שצריכים גם כלים כאלו ואחרים כדי להצליח בהתמודדות, ויש גם את המכורים, אלו שכבר ניסו הכל ולא הצליחו בשום אופן. התהליך של הייאוש שלפני הכניעה שייך לאחרונים ברשימה, למכורים שאיבדו תקווה.

ככה אני הגעתי לשמור עיניך. מיואש לגמרי אחרי שניסיתי הכל. לא הייתי צריך את הטבלה של התשעים יום כדי לספור ימים ולגלות שזה לא עוזר לי, לא הייתי צריך את שיטת "תפסיק" כדי להישבע שלעולם לא אפול כדי להבין שזה רק מסבך את המצב שלי, ולא הייתי צריך את שמור עיניך כדי לדעת שיש לי בעיה רצינית שדורשת פיתרון. ידעתי שיש לי בעיה רק לא ידעתי שיש לה פיתרון.

הייתי מיואש לחלוטין, וזה הנס שלי, כי הגרעין של התקווה נרקב לגמרי, וכבר לא חשבתי אפילו לרגע שאולי אצליח לבד. ידעתי שלא משנה כמה פעמים חזקה תהיה ההבטחה שלי שלא ליפול - היא לא תחזיק מעמד. ידעתי היטב שכוח הרצון שלי לא משחק תפקיד כאשר אני עומד מול העוצמה הבלתי נתפסת שיש לתאווה. אלפי נפילות הוכיחו לי היטב שכאשר הגל מגיע - אני טובע, ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.

דוקא לכן, מתוך הייאוש הגמור, התחברתי בקלות כל כך לצעד הראשון של תכנית 12 הצעדים, צעד שאומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". אף אחד לא היה צריך לשכנע אותי שזה נכון, ולא התווכחתי ש"אולי אם הייתי רוצה יותר הייתי מצליח", כי פשוט ידעתי שזה לא נכון.

הצעד הראשון סלל עבורי את הדרך לשאר הצעדים, כי אחרי ההודעה בכך שאין לי את הכוח הנדרש להתמודדות הזאת, הסכמתי לעשות כל מה שצריך כדי לקבל את הכוח הזה מאלוקים ומאחרים. כך הצטרפתי לקבוצה, לקחתי ספונסר ועבדתי צעדים, כי חברים שהיו כאן לפניי אמרו שכשהם עשו את זה - הם קיבלו את הכוח שהיה חסר להם. 

לכן, הצעד הראשון, אותה כניעה מוחלטת, לא היה צעד של ייאוש אלא של תקווה. זה היה צעד שבו שיא החושך הופך לנצנוץ ראשון של אור.

וואו, כמה שזה נכון.
לא זוכר איפה ראיתי את זה, בשם רבי נתן מברסלב, הוא קרא לזה "יאוש דקדושה", כלומר להבין בצורה ברורה שאני אין לי באמת את הכוחות מול התאווה ורק אז אפשר להתחיל לעבוד.
אמא שלי אמרה לי פעם,
יש את המשנה במסכת סוטה על סימני משיח, "בן קם באביו כלה בחמותה וכו'... ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"
המשפט האחרון נשמע בפשטות כמו משפט תקווה,
אבל זהו דווקא הסימן האחרון לפני הגאולה,
כאשר הגעת למצב שאתה מבין שאין לך על מי להישען,
תדע שאתה רגע לפני גאולה.