שלום חברים.
קצת על עצמי, אני אדם שנלחם, אני לעולם לא מוותר, לא משנה מה המצב, אני אלחם עד הסוף כדי לקבל בדיוק את מה שאני רוצה. מעולם לא איכזבתי את עצמי, השגתי הכל, כל מה שתמיד רציתי.
כמובן שקיצוניות שכזאת צריכה איזון, מצאתי אותה בצורה מבורכת בתאווה, היא תמיד הייתה המשקולת המאזנת שלי.
למעשה בשלב כלשהו ניסיתי להפסיק את העיסוק האובססיבי שלי בתאווה אך לשווא, היא תמיד הייתה חזקה, חכמה וסבלנית יותר ממני. המנצחת האולטימטיבית.
אז אמרתי לעצמי: "אתה פשוט לא מנסה חזק מספיק", אז אזרתי כוחות, שינסתי מותניים, עבדתי על הסיבולת שלי, דחפתי את עצמי עוד ועוד לעבר קצה היכולת שלי, ובמפגש הבא מול התאווה, נמסתי כחמאה, נכנעתי לה בקלות.
ככל שניסיתי להאבק בה יותר, ככה הנפילה לאחר מכן הייתה משוגעת יותר מחברתה.
כתוצאה מהדברים האלו, החלטתי בשלב מסוים בחיים שלי שאני באמת לא מסוגל להתמודד מול המפלצת המתוקה-מרה הזאת. ופשוט נכנעתי, עשיתי ככל אשר היא ציוותה עלי, כעבד תחת האדון.
וזה עבד יופי. באמת שכן, כל עוד התאווה לא השתוללה עם הדרישות שלה, אני כנעתי תחת רצונה ושיעבודה.
אבל התאווה היא חכמה, לאט לאט ההתמכרות שלי החמירה, ואני שנשבעתי בפעם האלף שאני לא רוצה מחר לקום למציאות הזאת, אמרתי מיד במפגש הבא שלי מול התאווה, "כן כן מה שתרצי".
היו פעמים שנלחמתי, חלקם היו מלחמה קשה, כמו שאני יודע להתעקש על דברים, וחטפתי מהתאווה על זה.
ככל שרציתי יותר להפסיק חטפתי יותר.
כשהגעתי לתוכנית, אמרו לי שצריך להיות נקי, זה היה גהינום, נלחמתי בשיניים על נקיות, הצלחתי קצת ואז התאווה ריסקה אותי מחדש, בקצב הולך וגובר, מחול השדים ההוא של "אני עכשיו נקי בכל מחיר" והתאווה מצידה: "אוקי, יש לך 3 ימים להתפרק לחתיכות לפני שאני בולעת אותך".
בשלב מסוים ה' עשה איתי חסד, יחד עם צעדים ועוד המון תובנות הבנתי משהו פשוט, אני אינני מסוגל להילחם במלחמה הזאת. לא בדקה הזאת ולא בבאה, אני מפנים את העובדה שהתאווה חזקה ממני עשרת מונים.
אז נכנעתי, וכשזה קרה, התאווה שיחררה.
הייתי בהלם, לאיפה נעלמת? היא חזרה כעבור כמה ימים ואני שכחתי את הצד שלי בסיפור, שוכח שהתפקיד שלי הוא, אך ורק לעשות צעדים 2 ו3 כשאני מבין את צעד 1, ואז נפלתי.
אז היום אני יודע דברים שאולי פשוטים על הנייר, אך האגו וההרגל שלי צריכים לקבל.
אני לא נלחם יותר, לא משנה מה הם ההשלכות, לא משנה כמה חמור התאווה רוצה שאלך איתה הפעם, לא משנה מה הדימיון שלי אומר שיקרה אם אשתמש פעם נוספת בצורה כזאת או אחרת, אני צריך להתחיל להירגע, שלווה מתחילה מבפנים, וכשאני מחליט ששום דבר לא מפר את שלוות הנפש שלי, אז בדיוק ככה צריך להתנהג.
במקרה הגרוע ביותר אני אפול נפילה מזעזעת, ואחרי כל נפילה אפשר בסה"כ לקום.
התאווה איבדה כלי חשוב נגדי, אני לא מפחד ממנה, אני לא לחוץ מזה שאני לא חוזר להתקוטט איתה, נמאס לי לריב איתה מכות, להתאמץ ולצאת שבור ונפול.
אז תאווה יקרה ניצחת, כל הכבוד לך.
רק שבמלחמה הזאת, מי שמוותר מנצח.
באהבה אוהב ה'.
