וואו, אני בטוח שרק למקרא הכותרת, יהיו רבים שיקפצו לשמים ויחשבו שאני משוגע. אוקיי, אולי אני באמת כזה, אבל במקרה שלי - ההתמכרות היא אכן רעב רוחני. אז איך לעזאזל מרעב רוחני מגיעים למקום שנמצא בקצה הכי רחוק מהרוחניות? בשביל זה ננסה להבין קודם מה הכוונה רעב רוחני ואז איך הגעתי לאן שהגעתי וממילא גם לראות את הכיוון של הדרך לצאת מהמצב ולהשביע את הרעב הזה.
ראשית כל, כאשר התחלתי את תהליך ההחלמה שלי (ה' יעזור שאשאר נקי כל יום - רק להיום), הבנתי שיש הבדל גדול בין "דת" ל"רוחניות". נכון שבמצב האידיאלי אז כל פעולה שקשורה לדת היא פעולה רוחנית, אבל למרבה הצער - זה לא המצב במקרה שלי. אני עושה הרבה פעולות שהם דתיות אבל ללא שום רוחניות. דהיינו שאני עושה את הפעולה בלי נשמה, וכמו שכבר היה כאן דיון על הנושא שבמקרים רבים אני מאמין בה' בגלל שאני דתי, במקום מה שצריך להיות הפוך שאני דתי בגלל שאני מאמין בה'. אז אני יכול להתפלל שלוש פעמים ביום אבל זה יהיה ענין טכני ללא נשמה ובמילא אין כאן שום רוחניות אלא רק מצווה דתית טכנית.
ואז הנשמה זועקת כי חסר לה מזון. בדיוק כפי שהגוף זועק כאשר חסר לו מזון, גם הנשמה זועקת, אבל אני לא שומע כי יש רעש חזק מידי ברקע. זה הרעש של הגוף שלא מפסיק לצעוק שהוא רוצה שאדאג לו, אז אני דואג לגוף ושוכח מהנשמה. זה כמו במקרה שפורצת אש בבית, ואני מתוך שינה שומע את האזעקה שמפריעה לי לישון אז אני מכבה את האעזקה... אבל בתכל'ס האש ממשיכה להשתולל גם אם הצלחתי לכבות את האזעקה, ובסוף זה יגיע גם לחדר השינה שלי ואז זה יכאב. אז במשך שנים אני דואג לגוף ומכבה את האזעקה שבתוכי, אבל זה לא באמת עוזר אלא רק נותן לי שקט תעשייתי, עד שהנשמה תקבל את שלה או לחילופין אצליח לסמם אותה כדי שתשתוק ותתן לי עוד קצת זמן בלי ההפרעה של הנשמה והאזעקה שמחרישה את האזניים שלי.
מידי פעם אני מתעורר כי הרעב הרוחני-נפשי לא נותן לי ברירה ואז יש לי שתי ברירות ואני מנסה את שתיהן לסירוגין. לפעמים אני מנסה לתת לנשמה את מה שהיא צריכה ואז אני מתחיל בהתקפה דתית שכוללת תפילות, לימוד, מקווה, מעשי חסד וכן הלאה. ולפעמים אני מחפש מקום שקט, מקום בו האזעקה לא תפעל ולא אצטרך להתמודד כל הזמן עם הרעב של הנשמה. אבל לצערי בכל דרך שאני הולך, אני מגיע בסוף אל התאווה. איך לעזאזל זה קורה? אכתוב רק איך זה קורה אצלי, אבל כל אדם הוא עולם מלא, ומה שנכון אצלי - לא בהכרח נכון אצל מישהו אחר.
כשאני בורח בדרך הראשונה, הנשמה נרגעת כי היא באמת מקבלת את מה שהיא צריכה. אין שום ספק בעולם שלימוד התורה הקדושה, בכל שיטה ודרך, הוא המזון שהנשמה כל כך רעבה אליו. אז אני יכול ללמוד חסידות או מוסר, כתבי הרב קוק או כל ספר תורני אחר, והרעב נרגע. אני הולך להתפלל, טובל במקווה והרעב עוזב אותי. לא רק שהוא עוזב אותי, אני מרגיש שבע ומלא, ואני נכנס ל"היי" רוחני אמיתי שהנשמה מרגישה כל כך טוב וכיף, שאני ממש לא מבין איך בכלל יכולתי לרצות להיות בתוך הזבל של התאווה למין. איכככסססס. אבל מה קורה כאשר אני מסיים את התפילה והלימוד וממשיך הלאה בחיים? מה קורה אם בוקר אחד לא הצלחתי לקום ופספסתי את ההתעלות הרוחנית שאני כל כך זקוק לה? אוי ואבוי במצב הזה כי אין לי שום כלים להתמודד עם הוואקום הרוחני שנוצר, והרעב רק גובר, כיון שלפני רגע היה לנשמה כל כך טוב, ופתאום חסר לה כל כך הרבה.
אז אני הולך לדרך השניה (ולפעמים אני בוחר בה מלכתחילה), ואני מחפש איך אני יכול להשתיק את האזעקה הרוחנית הזאת. בחיים עצמם הרעב לא נעלם לשום מקום וכבר נהיה לי כואב באוזן מהחור בראש של האזעקה, אז אני מחפש איזה מקלט עם קירות בטון עבים שבתוכו לא אשמע כלום. אפשר לשתות אלכוהול או לעשן סמים, אבל אז זה סתם בריחה (וחוץ מזה יותר קשה להיות מסומם וזה גם עולה כסף), ולכן אני מעדיף בריחה שהיא במהותה רוחנית. הקשר של בעל ואשתו הוא השתקפות של הקשר של יהודי עם בורא עולם. כל התאווה למין היא תאווה אלוקית שה' נתן לנו כדי שנעשה את הדבר הנעלה ביותר בחיים שלנו ונשתתף בעצמנו בבריאה. זה לא פשוט להיות שותפים עם הקב"ה, וברור שלשם כך הקב"ה יצר את התאווה הזאת ברמה הקדושה הגבוהה ביותר שיש, ולכן היא גם כל כך "נמוכה".
רק שבמקום להתחבר עם הקב"ה, אני משתמש בכלי הזה כדי להתנתק ולברוח. למרות זאת, במהותו, זהו כלי רוחני אלוקי שמדבר אל הנשמה. זה קצת מזכיר לי את נובל (שעל שמו הפרס נובל) שבכלל רצה ליצור דינמיט למרות שלום, ובטעות נהיה מכך חומר נפץ שהרג עשרות מליונים. אני לוקח את הכלי הכי עוצמתי שיש להתקשרות עם אלוקים, ומשתמש בו להתנתקות הכי עוצמתית שיש.
אז מה הפתרון? כמובן, פתרון רוחני. וכמו תמיד, גם זה כבר פוסט אחר לפעם אחרת.
ובנתיים, שימו לב אל הנשמה.
