יש קטע דפוק כזה, שגם אחרי שעקרונית הבנתי שאני לא יכול לצרוך תאווה, וכמה רחוק הגעתי עם זה וכמה אני לא מוכן יותר, אז אני מוכן לוותר, אבל לא על הכל. 

אני מוכן לא לחפש פרצות באינטרנט, אני מוכן לא ללכת למקומות של תאווה. חשבתי שבזה "יצאתי ידי חובת" ויתור. 

ואז לילה אחד (בדרך חזרה מקבוצה) אני רואה ברחוב בחורה בדיוק בפוזה שתמיד חיפשתי ודמיינתי. בדיוק קטגוריית התאווה שלי. טוב, על זה לא ויתרתי... יש גבול...

או, יום אחד יש תקלה בתכנת החסימה בפלאפון. טוב, אני לא אלך ואחפש תאווה, אבל אם ה' זימן לי אותה כאן בהישג יד, זה יהיה ממש "בל תשחית" לא להשתמש בזה... יש לי גם תירוץ. אני עשיתי את שלי, התקנתי תכנה (וזה לא היה פשוט בכלל, כי זה להחשף מול אשתי, להוציא כסף ולחסום אגב אורחא גם דברים שהם לא בהכרח תאווה). עכשיו "עשה מה שהבטחתנו" ותציל אותי מהתאווה. זה לא פייר שאתה מביא לי כזה ניסיון. הרי אתה יודע שאני חסר אונים מול זה. 

עוד דוגמה: אני יודע שאסור לי להתנהל מטינות. אני צריך לעשות צעד 4. למצוא את פגמי האופי שלי. למצוא תפיסה חדשה וללכת איתה. כל זה טוב ויפה כשאני הייתי באמת לא בסדר ואני יודע את זה. אבל מה קורה בטינה מוצדקת? כששיקרו לי, אני לא מוכן לוותר על הטינה. יש גבול. לא על זה וויתרתי. 

זה המקום לחזור לצעד 3. אני צריך לוותר טוטאלית, כי אני לא יכול לחיות עם שום תאווה, ועם שום טינה. אז מה אני עושה?

הבנתי שזה ההבדל בין ויתור לכניעה. הויתור הוא בידיים שלי. רוצה - מוותר, לא רוצה - לא מוותר. וגם יש שם מסחרה... וויתרתי כך וכך, אז זה מספיק. עכשיו תורך (אלוקים, מישהו שפגע בי וכו') לוותר. עכשיו תורי לקבל סיפוק כנגד מה שהפסדתי. כשזה לא קורה - אני משתגע ונופל. 

כניעה זה לא ככה. אני נכנע לא בשביל, אלא בגלל. לא כדי להשיג, אלא כי אני לא יכול. 

ההבדל המעשי בשבילי היה כשהתחלתי להתקשר. כשאני לעצמי אני נוטה לבלבל בין ויתור לכניעה. כשאני משתף - זה מיישר אותי. חוץ מזה שהשיתוף בעצמו הוא צעד של כניעה, גם בשיתוף אני לא יכול לרמות. אני לא יכול לדבר במושגים של ויתור, כי אז החבר עלול להזכיר לי שאין לי את הפריבילגיה לוותר. אני לא יכול לעצמי לשאוף שום רעל, וזה בכלל לא משנה כמה זה סיטואציה לא הוגנת. אני אלרגי. כמו שמי שאלרגי לחלב לא יכול לתת תירוצים למה מגיע לו לקבל מעוגת הגבינה הריחנית המשגעת הזאת..

אז רק להיום, אני מקבל עלי כניעה. לא יכול לשאוף שום רעל. אני אלרגי. וזה יביא שחרור. 

תודה רבה לך.
אני לא כל כך הבנתי מדוע כניעה זה בכל מקרה וויתור זה רק כשאני רוצה. 
בכל מקרה ממש אהבתי את הפוסט. בצעד הראשון שלי הבנתי שהתאווה גדולה עלי, שאני לא יכול אתה ובלעדיה, אני חסר אונים. אין לי ברירה אלא לוותר עליה לגמרי כולל הכל הכל, זה בעצם הכניעה שיש לי לתאווה. 
אני גם מזדהה עם ה'טינות הצודקות' שלמעשה זה הרעל הכי חזק שיש. גם אם חבר שלי פגע בי שלא בצדק, אני לא מסוגל לכעוס עליו ולשמור לו טינה. אני פשוט לא יכול להרוג את עצמי.

זה הבדל סמנטי, תקרא לזה איך שתרצה. ויתור נשמע לי כמו הקרבה, דבר שאני יכול לעשות אבל בגלל שאני נחמד אני מוותר עליו. 

כניעה זה שאני לא יכול לעשות. 

מזכיר לי את תופעת העוגה האחרונה לפני הדיאטה. מחליט לעשות דיאטה, ואז יש עוגה מפנקת ממש, ואני מחליט שהדיאטה תתחיל רק אחרי העוגה... 

כל עוד מדובר בדיאטה, אני יכול להשאר שמן, אני מחליט לוותר על העוגות הטעימות לטובת המשקל. אבל זה ויתור שלי. לא משתלם - אני מחליט לא לוותר. 

כניעה זה שאני חסר כוח. זה יותר כמו חולה סכרת, שלא מוותר על העוגה, אלא לא יכול לאכול אותה. 

אני יודע שהרבה משתמשים במונח ויתור בתכנית, לי זה פשוט יותר נשמע כמו שהסברתי (יש מצב שזה פשוט תרגום גרוע מאנגלית, כמו הרבה מונחים אחרים בספרות..) וזה בלבל אותי, עד שהתמקדתי בכניעה.. 

ויתור נשמע לי כמו הקרבה, דבר שאני יכול להנות ממנו אבל בגלל שאני סובל מזה - אני מוותר עליו, כי אין לי את הפריבילגיה להנות מזה.
ויכוח מיותר.
אוהב

יום שפוי ונקי לכולנו.