לאחרונה אני חושב מה בעצם הצעדים עושים לי. ונפלה בי תובנה שהצעדים בסך הכל מלמדים אותי לחיות נורמלי. ואתן כמה דוגמאות:



* כשמדברים על התחדשות רוחנית זה נשמע דבר לא רגיל. עד שמבינים שלא על איזו חוויה מיסטית. מדובר בעיקר על חיים במודעות להשגחת אלוקים ואהבתו בכל חיינו. מה שכל יהודי דתי מצהיר שהוא לכאורה מאמין. 


* חוסר אונים, פגמי אופי - למרות שזה נראה משהו מאוד כבד, זה בסך הכול הכרה בעובדות והתנהלות לפיהם. בסך הכול להוציא את ראש בת היענה מהחול... זה אומר שאם אני רואה שכל פעם שאני נוגע בתנור אני נכווה - אז אני מפסיק לגעת בתנור... הכרה פשוטה ביותר. 


* לקבל את המציאות - מה שנראה לנו כל כל קשה. תכלס, זה אומר שאני מפסיק לדמיין שאני יכול להרגיע את גלי הים, ומתחיל לקחת משוט ולהתנהל על פני הגלים. אם עד כה הייתי מתבלבל לגמרי ויוצא מכל שלוותי הנפשית כל פעם שמשהו קטן בחיים לא הלל כמו שחשבתי, אז אני מתחיל להתנהל נורמלי. להבין שככה זה בחיים, ואפשר להתמודד. 


* מדבר עם חברים - כל פעם שאני עושה את זה ומתפעל כמה זה עוזר לי, אשתי מזכירה לי שזה הכי נורמלי. בן אדם צריך להוציא מה שבלב שלו, בן אדם צריך חברי אמת. שלסחוב הכל לבד בלב ולהציג הצגה - זה לא נורמלי, חולני וכואב. 


* והכי חשוב - אני לא משתמש. כמו בן אדם נורמלי שלא חושב שאם הוא עייף, כועס, משועמם, נבוך, בודד - הוא חייב לאונן או לראות פורנו, גם אני לא ממשיך באמונה הזו. 



פשוט עד היום התרגלתי לחיים לא נורמלים. חשבתי בצורה סוטה: שאני צריך לסחוב לבד, שאני לא חולה, שרוחניות היא ניתוק מהעולם, שאי אפשר להתמודד, שהעולם צריך להתנהל כמו שאני חושב, ששימוש הוא תרופה מצילת חיים..



וכמו שאומרים הוותיקים:
זו בסך הכול תכנית פשוטה לאנשים מסובכים... 

יש עוד כמה דוגמאות... (כמו לצאת מהריכוז עצמי, מהאגו, מהחיפוש תועלת העצמית).

הלוואי
שנזכה כולנו.
אמן.

יפה, כל מילה פנינה.