נכתב לחבר בקבוצה שמתארס:
כל כך שמח בשמחתך! שמעתי אותך כמה פעמים השבוע. התפלאת איך כולם שמחים בשמחתך. והאמת שזה פלא.
אני לכאורה לא מכיר אותך. אפילו לא יודע מה שם משפחתך. אין לי מושג במה אתה עוסק ומה המגזר שלך (לא מספיק בקיא להבין לפי האפודה והציצית וסוג המגבעת...).
ובכלל, מה הקשר שלי אליך? במגזר אחר, עובד במקום אחר, גר בעיר אחרת ומתעסק בעניינים אחרים.
אז מה לי ולשמחתך?
אבל האמת, שאנחנו חברים אמתיים. רוב האנשים שסביבי הם חברי-מסכה. הם מכירים את מה שאני מציג לעולם, את ההגדרות החיצוניות: שם משפחה, מקצוע, מגזר. גם האופי - זה רק מה שאני נותן להם לראות (ואחרי זה אומרים עלי שאני רגוע ושמח. כנראה שאני מציג טוב...). וברחוב אם ניפגש - רוב הסיכויים שאפילו לא יתאים לומר שלום... ובטח שלא אבוא לחתונה שלך, פשוט כי זה כל כך לא אנונימי... מאיפה אני קרוב לחתן הזה...
אבל בחדרים - אנחנו חברי-פנים. מכירים את הבפנים של כל אחד. מה שלא מעיזים להראות ולדבר עליו בחוץ. ואנחנו חולקים זאת ביחד.
הספר הגדול אומר שאנחנו חברותא בכך שאנחנו חולקים את אותה מחלה. יכולים להבין את התשוקה, האובססיה ותופעות הלוואי הלא שפיות, שרק מכור אחר יוכל להבין. זה נחמד, אבל זה הרבה יותר מזה. אנחנו לא סתם קבוצת תמיכה ו"אוהבים" ו"איתך" ו"נגמר הזמן...".
אנחנו חולקים את הפתרון. חולקים את העובדה שזה עובד לנו, את התקווה, את האמונה. ובכלל, הפתרון הזה אינו פרטי שעובד לי וגם לך, אלא פתרון שעובד לנו ביחד. רק ביחד. ביום שאני צריך אותך ואתה נמצא בשבילי, וביום בו אני נותן משלי אליך. צועדים יחד לשפיות, לשחרור, לחיבור רוחני.
אז אפילו שאין לי מושג מי אתה - מבחוץ, אני מרגיש כל כך קרוב - מבפנים. ומכאן השמחה הגדולה שלי בשמחתך.
