אז לא פעם שמעתי מחברים ומהספונסר שצעד ראשון הוא הצעד היחיד שצריך להיות מושלם, הצעד היחיד שמתמקד בבעייה ובלעדיו אי אפשר לקבל את הפיתרון המלא.

תמיד היתה לי הרגשה של חוסר בצעד הזה. יכלתי להוציא מהשפה לחוץ שאני חסר אונים להבין שיצר התאווה חזק ממני (הרי "הוא מאש ואני בשר ודם") להצהיר בקבוצות בשפה רפה שאני מכור לתאווה אבל עדיין לא הייתי שלם, היה לי קשה בפנים להבין שאני מכור בהגדרה וחסר אונים.

הגעתי לצעד 12 עם הספונסר וכמעט לסיומו כשהחלו לצוץ קשיים חזקים מול התאווה התחלתי מעידות ופעולות על תאווה האובססיה המנטלית פרחה וכך עבודת צעד 12 נעצרה והוא החזיר אותי לצעד ראשון.

הספונסר המליץ לי להמשיך לכתוב את צעד ראשון ממה שעצרתי במקום האחרון- איך חוסר האונים המשיך להתבטא מאז שהגעתי לתוכנית.
אז חשבתי שיהיה נחמד לעשות יומן לצעד הראשון בו אנסה לשתף בכלליות מההתחלה ועד היום את חוסר האונים ומצבי מבחינת צעד ראשון מול התאווה.(בהמשך מתכנן לכתוב סיפור מקוצר ולעדכן)

שיתוף תובנה חדשה
אסירות תודה לאלוקים אתמול במהלך קריאה של ספרות פשוטה וסטנדרטית נפל לי האסימון והצלחתי להבין יותר את הצעד הראשון שלי- למה אני חסר אונים ושליטה ואשתף בקצרה:
בספרות נאמר שאנחנו כמו אלכוהוליסט שאחרי הלגימה הראשונה לא יכול לעצור. שמעתי את זה עשרות פעמים אבל פעם ראשונה שהתחברתי לזה- נכון שיש לי אובססיות רצונות ופיתויים קשים שגם עליהם אני מתקשה לשלוט אבל חוסר האונים המוחלט שלי מגיע מרגע שלקחתי את הטיפה הראשונה.
כשאני מתחיל לחפש תאווה, במקרה שלי רושם מילת חיפוש באחד האתרים, ואז קופצות מלא הצעות תמונות וסירטוני תאווה שרק אבחר בהם, לפעמים, כמו שקרה לא פעם, אני מחפש סירטון או קטע מסויים "בלבד" לראות ולצאת. יש שלב מרגע שצפיתי בסירטון הראשון לזה שעברתי להוא שאחריו וזה שאחרי אחריו עד שאני מוצא את עצמי מוצף בצריכה של סירטונים. שלב המעבר הזה בין הסרטון/הלגימה והריגוש הראשון לבין הבחירה של הבא אחריו שבו אני נמצא בחוסר שליטה מוחלט!
כל כך חסר שליטה שאני אפילו לא מודע למה שקרה איתי באותם שניות,למה שעבר לי בראש ולאיך הגעתי לזה. שם אני חסר שליטה וחסר אונים באופן מוחלט!
כשאני משתף על מקרים כאלה תמיד השיתוף בסגנון: "כתבתי וחיפשתי את המילה X נכנסתי לסרטון הX שאותו חיפשתי ואז איכשהו מצאתי את עצמי צורך עוד ועוד סירטונים" - ה"איכשהו" הזה זה דוגמא חיה למקום חוסר השליטה שלי.
זאת הבנה דיי סטנדרטית שכתובה בפירוש "לא יכולנו לעצור אחרי הלגימה הראשונה" אבל אני מבין אותה באמת נראה לי רק עכשיו בפעם הראשונה.

זהו לעכשיו, בהמשך מתכנן אולי להוסיף לפה את צעד ראשון המקורי שלי (אולי אחרי שאצנזר קצת שלא יהיה בוטה) ואמשיך לכתוב סיטואציות וחויות מהיום-יום שמוכיחות לי ומזכירות לי למה אני חסר אונים ושליטה על התאווה.
[אשמח לקבל תגובות והערות גם בהמשך כדי שאדע שאני לא חוצה גבולות וכותב דברים שלא ראוי שיכתבו פה, תודה]

אוהבים:smiley:

רעיון מצוין. תודה רבה. 
 מזדהה באופן מיוחד עם ה"איכשהו". היטבת לתאר את כל ההתמכרות כולה על רגל אחד. 

אוהבים!! 
מאוד מזדהה עם מה שכתבת.. באמת נותן נקודת מבט חדשה על מהו אותו חוסר אונים שאני חוזר עליו מאה פעם ביום בערך..

אצלי החוסר אונים הזה מתבטא בעיקר ברגעים שאני פשוט פועל על תאווה מבלי לחשוב..
רגעים מסויימים שאני בניגוד לפעמים אחרות לא מצליח לעצור ולחשוב לרגע האם כדאי לעשות את מה שאני הולך לעשות אלא פשוט מוצא את עצמי עושה את זה..

ואז מתקשר לשתף שפעלתי על תאווה בחוסר אונים..

אני אסיר תודה שהגבול הזה טיפה התרחק היום, שפעולה על תאווה בלתי נשלטת היום היא מבט, כניסה לאיזה אתר או סרטון, מבט או מעקב אחרי מישהי ברחוב יותר מסתם להסתכל.. 
עד לא מזמן באותה צורה הייתי מנוהל רק שכבר הייתי באוננות ורק באמצע או כשסיימתי הייתי קולט רגע איך הגעתי לכאן..

אסירות תודה שזה התרחק.. אבל כמו שאתה אומר הלגימה הראשונה אצלי מובילה צורך עז בלגימה חזקה יותר.. וכן הלאה וכן הלאה עד שהצורך כבר נהייה להשתמש.

אוהבים ותודה על התובנה!

מזדהה עם כל מלה! ממש!
אז תכלס איך עוצרים אחרי הלגימה הראשונה? 
זה בעצם עיקר הבעיה ושם מונח הפתרון, 
לפעמים אני בכוח מנתק את עצמי אחרי הלגימה הראשונה, אבל הרבה פעמים למחרת או מאוחר יותר אני מרגיש את הצורך בלגימה השניה, ואז לוקח אותה עוד פעם מנתק את עצמי בכוח אבל יותר מאוחר מוצא את עצמי בלגימה השלישית על פי רוב בשלב זה או אחר המערכת קורסת והסוף ידוע... 
אז בעצם גם לנתק את עצמי או להכנע( אני מודה שההבנה שלי בכניעה די מוגבלת) לא ממש עוזר לגמי הצורך, לגימה שניה. 
לדוגמא כתבתי ביומן שלי שבשלישי בלילה מעדתי, היה לי נס והצלחתי לצאת מזה די מוקדם חסמתי ואפילו שיתפתי למחרת שני חברים, 
אבל היום אני מוצא את עצמי בשלבי מעידה מאוד מאוד דומים למעידה של שלישי, עוד פעם מנסה ל'בדוק' את החסימה... וב"ה גם היום הצלחתי לצאת ולחסום, 
עכשיו ברור לי שהמעידה של היום קשורה מאוד למעידה של יום שלישי, 
אבל רגע, 
האם לא עשיתי נכון ביום שלישי הרי הצלחתי לצאת מזה לחסום לשתף מה לא בסדר? 
והכי גרוע שאין לי יכולת להנות או להסתפק בהתגברות על הלגימה של היום שהרי סוף סוף כיון שלגמתי בידוע שאחזור ואלגום.. 
הארכתי כאן ומתנצל על "גנבת הפורום" 
בקיצור השאלה איך שוברים את הגלגל....

צעד ראשון- היסטוריה
**מצטער מראש אם יש ביטויים פוגעים ובוטים- קחו בחשבון ואשמח לקבל הערות למקרה שכתבתי משהו לא מחלים ולא במקום, אוהבים**

סיפור החיים שלי בצל המחלה לפני שהגעתי לתוכנית בדגש על חוסר אונים ושליטה:

בתור ילד הייתי מאוד רגיש וביישן אבל אני זוכר את עצמי בעיקר מחובר לאלוקים בצורה מאוד גבוהה בתפילות ובאמונה, בגיל ההתבגרות גליתי שמשחק באותו איזור גורם לי תענוג ולא הבנתי ממש מה קורה איתי והייתי צריך לחזור על אותה פעולה מספר פעמים.

בשלב מסויים ולא ממש זכור נחשפתי בטעות לסירטונים פורנ' באופן מלא ובוטה דרך המחשב כשאף אחד לא ידע על כך וכך התעוררה לי המחלה ועם הזמן המשכתי להזין אותה בסתר. זה גרם לי ריחוק מאלוקים ומהאמונה במשך הזמן ולא ממש ידעתי או רציתי לדעת את האיסור בזה ופשוט התעלמתי מזה. אפילו בחלק מהזמן לא יכולתי להאמין שהדבר הזה אסור כי הרי זה כל כך טוב ואני כל כך רוצה את זה וחסר שליטה ורצון מלהתנתק מזה.

זה גרם לי להתנתק מכל העולם ומהחברים ורק לחזור לבית לצרוך את זה עד שעות לא הגיוניות בלילה תוך כדי איבוד שעות שינה חברים ומשפחה וקשר עם העולם.

אינטרנט מסונן לא עזר לי כי צרכתי את זה דרך תוכנה עוקפת וכל רמז של תאווה ברחוב עורר לי את האלרגיה והמחשבות הלא שפויות שמרחיקות אותי מהמציאות ומאינטראקציה הגיונית עם הסביבה.

פעם הוצאתי שז"ל במקום קדוש(בשירותים) מתוך חוסר שליטה ותאווה שהחליטה לתקוף ואני מצטער ומתבייש גם בכך.

דבר שאני מנסה להרחיק הוא שבשלב מסויים (בגיל צעיר) שיבוש הדעת והלהט סביב התאווה גרמו לי לחפש תאווה מוחשית יותר דרך אחותי הקטנה שבבית מתוך כך שהיא היצור הנשי היחיד שאני אולי אוכל להתקרב אליו בלא מודע ולקבל מנה חזקה יותר של תאווה (יכול להיות גם מתוך מסרים חולים שקיבלתי בתור ילד מצפייה בסירטונים כאלה). זה גרם לי להתנהגות הזאת שרק מחשבה עליה מעוררת לי בחילה וזעזוע ואני מנסה להדחיק אבל זאת דוגמא לחוסר אונים ושליטה ועד כמה רחוק התאווה יכולה לקחת אותי.  אסירות תודה שזה נגמר ולא המשיך לדברים יותר גרועים.

הייתי כועס על עצמי מרביץ לעצמי ובמיוחד כשגיליתי מאמרים עד כמה הדבר אסור וחמור מבחינה דתית- אבל זה לא עזר, חסר אונים בסוף חוזר לזה.

בצבא קצת התייצבתי אבל בכל הזדמנות הייתי מגרה את עצמי עד הקצה למרות שלא יכלתי לבצע את המעשה שם וכמעט בכל חזרה לבית הייתי מנצל את האפשרות..
בסוף הצבא החלטתי שאני מפסיק, כל ראש השנה הייתי מוחק את כל החומר שביידי מנסה לספור ולהפסיק מבין שחיי לא שווים כלום אם לא אעצור את זה -ללא הצלחה.
הייתי מצטער עד בכי וצרחות שקטות הייתי נחשף לדברים מעוותים שלא רציתי לראות ניסיתי ללמוד ולראות איך מפסיקים ופשוט לא הצלחתי לבד.

בזמן הלימודים בתואר נכנסתי עקב כך לבידוד חברתי, כישלונות וקשיים. התחלתי לגרות את עצמי גם שם ואף היה מקרה שהגעתי למצב מאוד מביש ושפל שלא אפרט כדי לא לפגוע.

הייתי גורם לעצמי לנזקים, לפצעים באותו מקום לכאבים בתוך סיטואציות לא נעימות (כמו שאני הולך לפגישה או חתונה כשאני סובל מכאבים באותו מקום מתוך גירוי ופעולה על תאווה שנעשתה כמה דקות מוקדם יותר) כאלו שנמשכו גם מספר ימים, הייתי נשאב לזה בהרבה תקופות שפגעו בי. לפעמים הייתי מוצא את עצמי כמו נרקומן זרוק על ריצפת השירותים ערום צופה בסרטון אחר סרטון לפרק זמן ממושך ללא יכולת לעצור גם כשהקול בראש צועק להפסיק.

קורבן לאובססיה המנטלית שמשנעת שהפעם זה בסדר ולאלרגיה שמתפרצת כשנותנים לה יד הייתי חסר אונים מול התאווה כל חיי עד שהגעתי לאתר ולתוכנית ולמדתי להכיר בכך יותר.

תודה חברים על התגובות, לגמרי מבין אתכם ומזדהה.

מתוך ההבנה הזאת לעניות דעתי אומר שזה בדיוק המקום והסיבה שאני צריך להרחיק את הגבול.
כשאני עובד עם הספונסר שלי אני מרגיש שאני לוקח פה איזה מקדם הגנה משהו שלא הייתי חושש ממנו בעבר- לדוג' במקרה שלי לא להסתכל על תאווה אפילו בקליפים או בסרטים כשמופיע לרגע קטן.
אני צריך להרחיק את הגבול בכך שאני אמנע מ*כל* פעולה על תאווה, בדיוק בגלל אני מבין שאני חסר אונים וברגע שאפעל רק קצת על תאווה והגירוי יתחיל מהר מאוד יש סיכוי שאגיע לתחום שבו כבר אין לי שום שליטה ולכן בגלל שאין לי שליטה אני אפילו לא מנסה או נכנס לזה- זה גם איך שהבנתי את המושג של כניעה- חוסר יכולת להתמודד אז מראש מוותר ונמנע.

אחרי הלגימה הראשונה אם בכלל אז יהיה הרבה יותר קשה לעצור.
הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד אחרי לגימה ראשונה זה להתחיל לשתף ולהתקשר לחברים ללא סוף עד שהגירוי עובר, וזה מצב הרבה יותר קשה כמובן מאשר לא לקחת בכלל את אותה הלגימה.
(אני כמובן אומר את הדברים מתוך שאיפה שאצליח להתנהג כך אבל גם אני קורבן של האובססיה)

המשך צעד ראשון(חלק חדש)
חוסר אונים ושליטה ממשיך גם במסגרת התוכנית:

התחלתי את התוכנית בצורה חיובית עם שבירת השיא האישי של נקיון כשלקראת יום כיפור התחילו לתקוף אותי קריזים חזקים להשתמש שהתבטאו בצורה פיזית ומלא אובססיות שהייתי חסר אונים מולם, יום לאחר יום כיפור (שעבר בצורה נפלאה אם שאיפה מחודשת להפסיק דרך ההחלמה) נחשפתי לסירטון עם אופי מיני קל שהדליק לי מאוד את האלרגיה ואת הגירוי ובלי תיכנון מוקדם התחלתי לפעול עליו על תאווה ומהר מאוד איבדתי שליטה על התנהגותי ונפלתי בחוסר אונים ושליטה מוחלט על התוצאה שנגרמה מתוך מנה קטנה ולגימה מהתאווה- הוכחה ששוב אני חסר אונים מול הליגמה הכי קטנה של תאווה, לא הזמן לא המקום לא התוכן ולא הרצון והשאיפה הצליחו למנוע את הנפילה.

התחלתי מחדש, הבנה חדשה, דרך חדשה ומחלימה.

החזקתי זמן ממושך בעזרת אלוקים- כזה שהיה בגדר חלום. האובססיות תקפו חזק מידי פעם ותקפו בכל החזיתות (נגד התוכנית, ההחלמה, הנקיון, הרצון וכו'..). שוב איבדתי את השליטה על החיים מול מדיה ששאבה אותי בכח חזק ממני למקומות אליהם לא רציתי להגיע.

צפיתי בסידרה מסויימת וכשהיו קטעים מיניים הייתי מעביר, כנראה שלא שיתפתי מספיק ואחר זמן רב מצפיית פרק מסוים תקפה אותי אובססיה וחזרתי לשם רק לאותו קטע, מה שבאמת קרה אבל קיבלתי מנה חזקה של "מילוי" מקולקל של סם התאווה אחרי תקופה דיי ארוכה של מפוקחות ונקיות שגרם לעירעור המצב ולהתפתחות האלרגיה והאובססיה במשך הזמן.

הגעתי למצבים שאני צופה קצת וקצת מתגרה למרות שאני לא רוצה ומנסה להישאר נקי ולכן סובל.

הייתי חסר אונים מול האובססיה שהגיעה גם ללא הזמנה, איבדתי שליטה מספר פעמים והלכתי לחפש תאווה שנחשפתי אליה במקצת בצורה מכוונת. האובססיה שיכנעה אותי לשחק עם הגבולות ולא הצלחתי להתנגד למספר פיתויים שעלו גם כשלא רציתי.

בסוף זה הוביל לפעולה על התאווה אפילו פחותה מהפעם הקודמת בה רק ניסיתי להרגיש את התאווה ("משחק קל עם התאווה") והתוצאות הפיזיות איבדו שליטה מוחלטת ובלי כוונה רצון מודעות למצב או תכנון איבדתי שליטה ונפלתי.

המשך צעד ראשון (מתעדכן)

ממשיך מידי פעם להיות קורבן לאובססיה ולאלרגיה שמתפתחת ומתקשה לצבור נקיות מפעולות על תאווה לאורך זמן.

לפני 3 שבועות- טיפת רעל מסוג אובססיה שהייתה בראש ולא דאגתי להוציא (מתוך עצלנות וחוסר חשק ובעיקר ניתוק) גרמה לי לאיבוד שליטה וחיפוש תאווה מתוך מצב עכבר ולא הצלחתי להשתלט על ההידרדרות רק בעזרת הרבה טלפונים ומעגלים אגרסיביים במלחמות.

יום למחרת ניקרה בראש חזק אובססיה מתוך זיכרון של בגד של אחת השחקניות שמשך אותי (משהו בצבע שלו דווקא היה משדר חופש וכיף), המחשבה הלא שפויה שרק אחפש את הסצנה הזאת הספציפית ורק אסתכל על אותו לבוש מסויים והצבע שלו ואוכל לצאת מהר ללא נפגעים ניצחה אותי למרות נסיון העבר הכושל. כך נשברתי והלכתי לחפש את אותו קטע ולצאת אך שכחתי בדרך את חוסר האונים שלי שמהר מאוד הוביל אותי להרבה קטעים נוספים ואיבדתי שליטה לגמרי! עוד לפני שהגעתי לסרטון אותו חיפשתי היו הצעות נוספות וללא שליטה נכנסתי גם אליהם ובהמשך גם לסרטון כלו ומשם "איכשהו" כבר נסחפתי לתוך אתרי הפורנ' לחפש את המילוי החולה של סם התאווה.

נסחפתי ונכנסתי לתוך בולמוס שלא עבר במשך מספר שעות גם כשהלכתי להתפלל באמצע ונשאבתי לחוסר אונים בו אני שוכב על ריצפת השירותים וצורך סירטון אחרי סרטון ללא שליטה ומגרה את עצמי את שבחסד אלוקים החשק יצא. הלכתי במצב הזה שיכור וכאוב ופצוע (גם פיזית) מה"שימוש" בתאווה והגירוי לתוך פגישה עם בני דודים ומשפחה כשבטוח לא רציתי להגיע ככה..

בחסד אלוקים ששלח אליי כוח חיצוני של כאבי בטן שנמשכו כמה ימים והרגשתי שזה הנס שיכל להוציא אותי מהדבר הזה כי לבד לא היה לי כבר סיכוי.

צעד ראשון (מתעדכן)

לפני שבוע, כשסוף סוף המלחמה קצת נרגעה, הראש השקרן בחסות האובססיה תפסו אותי לא מוכן במצב עכבר. האובססיה שכנעה לרשום בחיפוש סוג של מילת תאווה כזאת שמתפרשת לכמה מובנים ולאו דווקא לתוצאות של תאווה (אולי מדעיות או אלוקים יודע מה הראש חשב באותו רגע). חסר אונים מול התחכום המבלבל חיפשתי מבלי לדעת לאן זה יוביל, מהר מאוד הגעתי לתוצאת תאווה שמצאתי את עצמי צופה בה ללא שליטה ומתחיל להתגרות. שוב ה"איכשהו" הזה של חוסר השליטה העיף אותי לסרטון נוסף מאותו הסוג אבל קמת שונה (שיהיה מעניין בטח) וכך בחוסר שליטה מצאתי שפעלתי על תאווה ב2 הסירטונים האלו ללא שליטה שבחסד אלוקים הסתיים הפעם בזה.

זה הדליק לי אלרגיה חריפה שבכלל לא צפיתי שתגיע (כי הרי החיפוש יום לפני לא היה מכוון) אבל הרי אני חסר שליטה עליה והיא מגיע כתוצאה מכך גם ללא רצוני.. זה גרם לי למלחמות קשות במשך כשבוע כדי לא להיכנע לאלרגיה והאובססיה שהתעוררו במלוא העוצמה ללא שליטה ואחרי אינסוף טלפונים ועזרת ה הרבה זה דעך עם הזמן.

אתמול קפצה הצעה מפתה וגם נחשפתי למשהו מאוד חלקי שאולי שם גם הדימיון קצת ניפח את המציאות והאובססיה נכנסה למצב מוכנות. בהמשך לכל הנאמר לעיל מתפלל לזכור מה לגימה קטנה יכולה לגרום לי ובכוח ה' לוותר על זה.

gidi כתב on 02 יולי 2020 13:28:

זה באמת חשוב להרחיק את הגבול. צד שני נוסף וחשוב של המטבע, הוא לא לטשטש את הגבולות. אם חציתי גבול אחד, ובפרט אם הרחקתי מראש את הגבולות, לא להרגיש ש"זהו זה. כבר חציתי את הגבול, אז מה זה כבר משנה כל כך לאן אגיע מכאן". המחשבה המצוטטת לעיל, הפילה אותי חזק ועמוק המון פעמים.

עולות לי תובנות נוספות טובות בנושא תוך כדי קריאה של חומר רלוונטי, אולי קצת חבל שאני לא דואג לכתוב אותם.

חסר שליטה על התאווה, מראות מפתים קופצים לי ברחוב והתמודדות מולם היא לא דבר תמיד פשוט בשבילי.

עברתי השבוע ממש צמוד כחלק מהמסלול שלי לבית מול נערה שכנראה הייתה מושא תאווה שהצלחתי לוותר עליו פעם אחת, אבל בפעם הזאת לא הצלחתי ופשוט העברתי עליה מבט. מאוכזב אבל קשה לשלוט על זה.
כך קרה לי גם כשהלכתי ברחוב כשלפני 2 נשים ולא הצלחתי להחזיק את העיניים במקום על אף שככל הנראה הם היו צעירות/ילדות הייתי מאוד סקרן לדבר שניצנץ מולי.

היום קראתי כתבה שאין לי מושג איך הגעתי אליה באחד האתרים היותר מסוכנים לי.
סך הכל כתבה סטנדרטית באתר חדשות אלא שאז קפצו הצעות מפתות לעוד כתבות בעלי תוכן מיני מובהק עם כותרת מקפיצה ותמונה מרמזת עוד יותר. נעמדתי עם הסמן על אחת המפתות יותר מהם בעלת תוכן ממשי של תאווה וכמעט נכנעתי להיכנס, ממש חסר כח מול השיכנוע של הראש והקלות להיכנס לצרה הזאת. נס אלוקים שלא עשיתי את הצעד המטופש.
יצאתי וכמובן ששיתפתי ואף הייתי די מרוגז על ההתנהלות של אתרים כאלה, כמה הם משתמשים בזבל הזה רק למשוך אנשים כל כך בקלות ובכל פינה והזדמנות וזה מרגיז..
הספונסר שלי עזר לי להבין שצריך לעשות סוג של צעד 4 לא להישאר בכעס גם על דברים כאלה כי זה לא טוב לי והבנתי שאני צריך להתייחס אליהם בסובלנות כי כנראה משהו חולה אצל אותם עורכי אתרים ומעבר לזה גם לגלות כלפיהם רחמים כי אם הם עושים את זה זה כנראה מתוך מקום רע כמו נואשות לקבל יחס ושכר תכלס כמו כל קורבנות התאווה בהם השתמשתי כדמויות לסיפוק יצר התאווה שלי.

מתפלל לזכור שאין לי כח מכוחי לעמוד מול הפיתויים האלה- הזיכרון הזה הוא מה שדוחף וידחוף אותי להשתמש בכלים הנכונים ולעשות את הפעולות שיעזרו לי לצאת מהתאווה ולהתחבר לאלוקים.

"וכמובן ששיתפתי". בעיניי זה לא מובן מאליו בכלל. וזה המפתח להצלחה. כל הכבוד! 

אתה צודק, זה לא באמת מובן מאליו:sweat_smile:, אבל כשאני בתקופה שאני דיי שומר על קשר טוב עם חברים שנעים לי לדבר איתם ולשתף, אז זה יחסית בא דיי בקלות.