איזה קטע. במשך כמה חודשים אני כל הזמן חוזר ושוב ושוב על כך שאני חסר אונים, ופתאום אני קולט שאני לא חסר אונים בכלל. טוב, כמובן שלא קיבלתי פתאום כח מול התאווה, ואני עדיין שב ומצהיר (היום יותר מתמיד) שאני חסר אונים מול התאווה וכי אבדה לי השליטה על חיי (בכל תחומי החיים), אבל יחד עם זה גיליתי שזה רק חלק מהתמונה, ואם אני מתעלם מהחלק השני של התמונה - אני חוטא לאמת.

אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות את הפעולות הנדרשות ממני כל יום, כל שעה, כל רגע. אני לא חסר אונים להשתתף בקבוצה, אני לא חסר אונים להיות בקשר כל הזמן עם חברים, אני לא חסר אונים אפילו להכנע. כן, עוד פרדוקס מוזר, אני צריך שיהיה לי כח כדי להכנע. אפילו הרבה כח.

זה קצת כמו אדם שנפגע בתאונה ל"ע והוא אכן חסר אונים ולא יכול להגיע בכוחות עצמו לבית חולים ולהציל את חייו. בהתחלה הוא לא קולט את זה והוא מנסה בכל זאת לגרור את עצמו אבל עם כל פסיעה וכל רגע שעובר - המצב הרפואי שלו רק מחמיר כי כל תזוזה מכאיבה יותר וגורמת לפציעות נזק. בסוף, כשבאמת כואב לו הוא מבין שהוא לא יכול לבד ושאין לו סיכוי להגיע לקבל טיפול רפואי. הוא נכנע והוא מודה בחוסר האונים שלו. אבל הטיפש לא מרים טלפון למד"א לבקש שיפנו אותו, כי הוא טוען שהוא הגיע למסקנה שהוא חסר אונים. אכן, הוא חסר אונים מול הפציעה, אבל לא חסר אונים לשלוף את הפלאפון, להתגבר על הבושה של "עשיתי תאונה" ולבקש (ואם צריך - גם להתחנן) שיבואו להציל לו את החיים, ויפה שעה אחת קודם. וגם כאשר כוחות החילוץ מגיעים, הוא לא חסר אונים לשתף איתם פעולה במה שהם אומרים לו לעשות.

במשך שנים ארוכות מידי ורבות מידי, לא ידעתי שאני יכול לעשות משהו נגד הבעיה המרכזית של חיי. הייתי בודד להחריד והייתי משוכנע שכך אסיים את חיי. אז כל זמן שלא ידעתי שיש מספר חירום שיכול לפנות אותי לקבלת טיפול רפואי, אכן המשכתי לנסות בכוחות עצמי לצאת מהמצב, מה שכמובן לא עזר ורק החמיר את הבעיה כל הזמן. אבל היום אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שיש מי שיכול לעזור לי. אז עכשיו חלאס עם התירוצים ועם כל הפוזה של כמה אני מסכן וכמה קשה להיפתח, וכמה אני עסוק ואין לי זמן לקבוצות וכל זה. כי אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות פעולות שיצילו אותי.

ולכן, אם אני מנסה לפזר את האבק ולראות מהי הנקודה היחידה שעומדת בבסיס כל ההחלטות שלי כעת בחיים, ישנה שאלה אחת פשוטה: "סיימת?". זאת שאלה שאני משתדל לשאול את עצמי כל פעם, ואם התשובה עליה חיובית, אז אני מוכן לעשות ה-כ-ל כדי לקבל את החיים שלי בחזרה. אבל אם עדיין לא כאב לי מספיק ולא סיימתי - אז אני יהיה מוכן לעשות "הרבה" ואולי "המון" אבל לא "הכל". ואם אני לא מוכן לעשות הכל כי יש לי דברים יותר חשובים בחיים - אז כנראה אצטרך עוד איזה סיבוב או שניים של כאב מזוקק כדי שאסכים סוף סוף להרים ידיים ולקבל אחריות על עצמי.

אז "רק להיום" - סיימתי.

זלמן יקירי,

זה נכון מאוד.
כשהתחלתי לקרוא לראשונה על הצעדים, אמרתי לעצמי: מה? מישהו יגיד לי מה לעשות?!
אבל כשהפנמתי את זה שאני חסר אונים מול התאווה, הייתי מוכן לקבל ולעשות הכל בשביל להחלים.

אבל מצד שני, אף אחד לא אמר לי שאני צריך להתפטר מהעבודה ולעזוב את הלימודים כדי לתת את הכל !!!! לטובת ההחלמה !!
אז זה שאני לא נותן את הכל, זה אומר שלא כואב לי מספיק?

ומצד אחר לגמרי, מי אומר שצריך לכאוב לי יותר?
נכון, שמי שנשברה לו הרגל יש לו יותר כאבים ממי שקיבל שריטה ולכן הוא צריך טיפול יותר אינטנסיבי.
אבל זה אומר שזה שקיבל שריטה צריך לכאוב לו יותר כדי לקבל טיפול טוב יותר?!

לי נראה שלכל אחד יש את הכאב האישי שלו מההתמכרות ולפי עוצמת הכאב, כך תהיה המסירות להחלמה.
ואני לא צריך לחכות שיכאב לי יותר כדי להתחיל בהחלמה.

מה אתה אומר?

הספונסר שלי אומר שמגיעים לקרקעית כאשר מפסיקים לחפור.  תחשוב על זה כי נראה לי שזה יענה על כל השאלות שלך.

אני הפסקתי לחפור לפני 33 שנה.
פתאום דווקא עכשו מבקשים ממני לחפור.
מדוע להתחיל לחפור הפסקת החפירה היא היעד? אני כבר שם, לא?

אתה מדבר על עצמך או לכל החברים שנמצאים כאן?

כי אם כן אתה מדבר לכולנו, אז שתדע לך, שזה בכלל לא פוזה ולא דאווין או איך שלא תקרא לזה, לפתוח את הנצירות שבתוך לבנו ולשחרר אותם.
יש מנגנון הגנה בתוכנו, שמנסה לשמור אותנו שפויים, וכשנפתח את החורים השחורים, נצטרך המון עזרה כזו או אחרת להתמודד מולם.
ולא כל אחד נמצא עם כוחות נפש מתאימים, במיוחד המכורים שבנינו שסבלו הרבה שנים מתוצאות מעשיהם, להתמודד מול המציאות החדשה.
לכן זה בכלל לא פוזה, אלא משהו אחר לגמרי...

תקרא שוב:

אז עכשיו חלאס עם התירוצים ועם כל הפוזה של כמה אני מסכן וכמה קשה להיפתח, וכמה אני עסוק ואין לי זמן לקבוצות וכל זה.

פוסט חשוב ביותר.
מקפיץ בעקבות התכתבות בפורום. 

גדלתי על זה. גירסא דינקותא... 
חוץ מזה שחפרתי הרבה מאוד בפורום בימיי הראשונים כאן. גם הייתי שותף לעריכת ספר הכניעה שמבוסס על הרבה מאמרים חזקים מהפורום, ואז ערכתי חיפושים נרחבים מאוד. 

מעובד על פי מה שכתב ידידי 'המשתוקק' [משום מה שכחתי...] במקום אחר
אך היות וכתבתי כאן איזה תובנה - אז שלא ייפול הדברים על ראשו...

אנחנו ב'חוסר אונים' או 'חסר אונים'?!

עוד לפני שמצאתי את SA ולפני שמישהו עוד העז להמליץ לי על התוכנית הקבוצות - ידעתי שאני לא יכול לבד... פשוט לא יכול, ראיתי שאני נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם, [אבל לא כמו ילד שמתחיל ללכת שהוא בסוף מתרגל ללכת בלי ליפול].

ממשיך ונופל וזה רק מדרדר - למרות שעשיתי הכל (מבחינתי), למרות שבכיתי בלילות, למרות שעשיתי גדרים הייתי טובל במקוואות קרים, למרות שלמדתי באלפי ספרים גדולים וקדושים...

מה שגילתי שלבד - זה לא הולך, נקי אני לא נשאר, הבנתי שאני צריך עזרה, הבנתי (בשני מילים) שאני - ב"חוסר אונים".

כדי להצליח בתהליך ההחלמה... או אפילו כדי להתחיל אותו - עלינו להכיר במציאות כפי שהיא, להפנים שיש לנו רגעים ואולי הרבה רגעים של 'חוסר אונים', אחרת - למה אנחנו לא מצליחים לממש את רצוננו החזק לצאת מזה?

אז אני ב"חוסר אונים"... הכל טוב...

אבל יותר מנראה - פעמים לוקחים את המושג הזה ל'חסר אונים'  רחוק מידי... (שאת כל הדברים אין ביכולתי לשנות וזה לא נכון[1]) רחוק ממה שהתכוון המשורר... לפעמים בהשראת ה"תובנה" הזו של ה"חוסר אונים" אנחנו נכנסים לסחרורים של מעידות של 'חסר אונים', בכך אנו גורמים לעצמנו להתבכיין ולהסתכל על עצמנו כמו נכים ועל כל החיים שלנו בצבע שחור...

אנחנו הרי ב'חוסר אונים'... אז יש לנו תירוץ טוב שאנחנו לא יכולים להתגבר על כעסים טינות וכמובן לא על ראיית כל בחורה שזזה ברחוב ולא על שום דבר... ורק... אם נשתף 5 וחצי חברים ורק אם נכרע על הברכיים ונמלמל לעצמנו בדבקות ובשפתיים חשוקות את הלחש "אני חסר אונים... חסר אונים"... אז - אולי, אולי נצליח הפעם להוריד את העיניים (המוח), נצליח שלא להרים את הקול... נצליח איזה משהו...

נראה לי שההבנה שאנחנו חסרי אונים - נכונה והכרחית!

אבל צריך להעמיד אותה בדיוק במקום שלה...!!!

לא כל דקה אנחנו ב'חוסר אונים'... לפעמים... ודווקא פעמים רבות - אנחנו יכולים להתגבר על כל דבר - בכוחותינו שלנו! מתוך רוממות! מתוך אמונה! מתוך ביטחון בה' שנתן לנו את היכולת!

ה'חוסר אונים' פוגש אותנו בעקבות משהו מעורר שראינו בטעות, או בגל/קריז חזק שבא פתאום סתם כך, או מתי שהתחלנו לעורר את עצמנו מבחירה וכבר קשה/ אי אפשר להפסיק לבד. אז בלי עזרה - אנחנו לא יכולים לצאת מזה. לכן אנחנו חייבים חסימה - להקדים רפואה לקריז...  חייבים חברים לשתף - וכל הפעולות הטובות שלימדה אותנו התוכנית.

אבל ביום יום, בשגרה, פעמים רבות אנחנו יכולים להתגבר... אנחנו בני אדם [- מכורים], לא חיות, ואנחנו יכולים לשלוט בעצמנו - לפחות מידי פעם... כל אחד לפי מה שהוא... גם המכור הכבד ביותר - יכול לשלוט בעצמו פעם ביומיים...

כאשר אנחנו מדברים יותר מידי על 'חוסר אונים' - אנחנו עלולים לשקוע בסחי ומאוס של עצבות ודיכאון, להצדיק כל מעידה קטנה ולהקשות על עצמנו את החיים. אנחנו עלולים לחשוב אחרי כל איזו בחורה שעברה ברחוב - שזהו... נגמר הסיפור שלנו, אנחנו חייבים להשתמש עכשיו... רק החברים יוציאו אותי מזה... ואז אנחנו נהיים עצובים, ממורמרים...  המחשבה הזו אחרי כל הסתכלות קטנה - הורסת לנו את שמחת החיים... משנה לנו את האישיות - ולפעמים היא זו שתביא אותנו לנפילה. וגם אם נחלים - נשאר עם שריטה עמוקה בנפש ונכות נפשית.

צריך את השילוב הראוי, להפנים שאני פעמים עומד ב'חוסר אונים' אבל אני לא 'חסר אונים' ביחד עם אמונה גדולה בכוחות שהבורא נתן לנו.

עלינו לחדד את שתיהן:

כשאני אומר שאני ב'חוסר אונים', או כפי המושג המדויק יותר באנגלית powerless, שפירושו הוא 'חסר כוח', הכוונה היא שבכוחות שקיימים בתוכי, ואצל שאר בני האדם, אין די כדי לפתור את הבעיה.

משל למה הדבר דומה? נניח שכואב לי הגרון. הרבה פעמים אני יכול להתמודד עם העניין, אבל יש מצבים שבהם אני זקוק לעזרת רופא. אני חסר אונים מול כאב הגרון. אני לא יכול לסבול אותו, ולא יודע איך להסיר אותו, אז אני פונה בענווה לבעל כוח גדול ממני עצמי בתחום הרפואה.

אם יש לי שכן עבריין שעושה לי צרות צרורות, אני יכול אולי להבליג למשך זמן מסוים, אבל כשזה נהיה בלתי נסבל, אני פונה לעורך דין או למשטרה כדי להתייעץ ולבקש עזרה. אני לא יכול לנהל את המאבק מול הבריון הזה, כי ברור שמתי שהוא אפסיד ואולי אגמור את המאבק מתחת לאדמה. אני חסר אונים מול השכן הבריון.

כשאני אומר שאני ב'חוסר אונים מול התאווה' - זה לא אומר שאני לא יכול בכלל להישאר נקי.

בספר הלבן (הספר הבסיס שלנו - בה תוכנית הצעדים למכורים לתאווה), נאמר שהבעיה שלנו היא לא להפסיק, עשינו את זה אלפי פעמים. הבעיה שלנו היא להישאר בהפסקה, את זה אני לא יכול לעשות בלי כוח עליון!

בתור מכור, פעם בכמה זמן התאווה מכניסה אותי למאבק שהוא מעבר לכוחות שלי, שמסתיים בנוק-אאוט מוחץ, שמביא אותי למקומות שאני לא באמת רוצה להיות בהם [- כמו חבר שסיפר שהוא היה בוכה כל הדרך לזונה וכל הדרך חזרה, אבל לא הצליח בשום אופן להפסיק (והיום הוא נקי כשמונה שנים)], לרצון למות, לאיבוד הכבוד העצמי ומקום העבודה [כמו חבר שתפסו אותו צופה בפורנוגרפיה, בכמה מקומות עבודה טובים, והוא הפסיד אותם בגלל זה. וגם אני מרגיש שמקומות העבודה שלי נפגעו בגלל זה, גם אם לא תפסו אותי ישירות - היכולת שלי לתפקד בזמן שימוש הייתה על הפנים].

בניגוד לכאב הגרון, בגלל שהתאווה כל כך מסוכנת עבורי - ודומה יותר לבריון העבריין, אני לא יכול לקחת סיכונים ולבדוק אם הפעם זה יעבור לבד. בכל התקף אני חייב לפנות לרופא - רופא כל בשר ומפליא לעשות, כי אני אולי יודע איך ההתקף הזה יתחיל, אבל אם אני כנה עם עצמי, אין לי באמת מושג איך הוא ייגמר.

כמו שאומרים ב-NA: "פעם אחת (זה) יותר מדי, ואפילו אלף (פעמים) לא די".

אחרי שהפסדתי כל כך הרבה פעמים מול התאווה, שווה לי להפסיק לנסות להיות הגיבור הגדול שיכול לבד, ולהשאיר את זה למי שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם.

אוהבים באמת!!!

בהצלחה רבה לכולם - בשם אלוקים נעשה ונצליח!

"נצח" - התגברות על מכשול מתוך רוממות וניצחון. "הוד" - התגברות על מכשול מתוך הכנעה וענווה.

"א-לי, אני מוותר על התאווה שלי ומבקש ממך להשאיר אותי מפוכח מהתאווה שלי היום כי אני לא יכול; אבל בעזרת כוחך, אני יכול״. (הספר הלבן 58).

[1] תפילת השלווה: "א-לי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את אשר ביכולתי. ואת התבונה להבחין בין השניים".

מעניין מאיפוה?

תודה שזיכית אותי להאומר דבר בשם אומרו....