בימים אלו אנו קוראים בקבוצה הטלפונית את הקטעים העוסקים בצעד החמישי, צעד קריטי מאין כמוהו, צעד שאין שום אפשרות לעקוף אותו או לעשות אותו בגירסא מצונזרת וקלה לעיכול. בספר הגדול נטען באופן ברור שאין החלמה בלי לעשות את הצעד הזה לעומק (שוב: אף אחד לא עושה את הצעד באופן מושלם, אבל בפירוש אנחנו משתדלים לעשות אותו כמיטב יכולתנו).
לאחר שבצעד הרביעי "עשינו חשבון נפש מוסרי, נוקב וחסר פחד", מגיע הצעד החמישי בו "התוודינו בפני אלוהים, עצמנו ואדם נוסף על טבעם המדויק של פגמינו". לא קל לאדם מכור כמוני שחי כל חיי עם זהות כפולה, לבוא ולעמוד מול המראה (עצמנו) מול אלוקים (שגיליתי רק לאחרונה) ומול אדם נוסף (הכי מפחיד) ולספר לכולם על טבעם המדוייק של הפגמים שלי, בלי מריחות, בלי משחקים ובלי לנסות לייפות את התמונה (או לכער אותה). כל החיים אני רגיל להיות שחקן, להציג בחוץ משהו אחד ובפנים משהו אחר. להיות אדם אחר בחברת בני אדם ובבית הכנסת, ואדם אחר כאשר התאווה נכנסת לתמונה. וכעת פתאום אומרים לי: עצור! אתה חייב להפסיק את הבריחה ולהודות במי שאתה, אבל לא רק בחדרי חרדים כשאתה לבד ואף אחד לא יודע, אלא מול אדם נוסף.
אבל אין ברירה. אם לא אעשה את הצעד הזה - אמשיך בדרכי הקודמת ופירושה עבורי הוא חידלון ומוות. הרי בצעד השלישי - החלטתי "למסור את חיי להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו", וההחלטה הזאת מחייבת מאוד. אבל אם לא אדע מה הוביל אותי למקום שבו אני נמצא, איזו השפעה יש להחלטה המפוארת הזאת? במשך שנים אני מסתובב מנופח ומרגיש כמה אני מוצלח, אבל מסתבר שזה לא בדיוק ככה, ובסוף אני מתרסק פעם אחר פעם שוב ושוב, אז כעת כאשר סוף סוף הודיתי שאני לא כזה סיפור הצלחה גדול, הגיע הזמן לבדוק מה הביא אותי למצב הזה?
אז הסכמתי לעשות את הצעד הרביעי והייתי מספיק כנה עם עצמי לכתוב ולפרט בדיוק מהם הפגמים באישיות שלי, פגמים שעומדים מאחרי כל ההתמכרות הזאת, והם אלו שעוצרים אותי ומחזירים אותי שוב ושוב לאותה נקודה שרק יורדת נמוך יותר ויותר כל פעם. אבל מה אני עושה עם הרשימה הזאת? לא נראה לי שאמסגר אותה ואתלה אותה על הקיר, והיא לא בדיוק משהו להתפאר בו. אז מה כן? את הרשימה עשיתי כדי שאוכל סוף סוף להשתחרר מאותם פגמים באישיות, והיום אני כבר יודע שאני חסר אונים לא רק מול התאווה אלא גם מול הטינות, הפחדים וקוקטייל רציני של רגשות ופעולות נוספות שהרסניות עבורי.
ולכן הצעד הבא הוא מחוייב המציאות ואי אפשר לדלג עליו. בתכנית אומרים "אני חולה בדיוק ברמה של הסודות שלי", הוי אומר שהמחלה היא בסודות, ואם אצליח להיפטר מהסודות - חלק גדול מהמחלה כבר נעלם. אז כעת הצעד הנדרש הוא לוותר על כל הסודות שלי. איזה מפחיד - איזה כיף. כמה שזה מפחיד לפני כן, בדיוק ככה זה כיף אחרי כן. ממש לא יאומן שסיפרתי לבן אנוש על כך שיש לי טינות על אבא שלי, על אשתי, על הבוס בעבודה ועוד כל מיני דברים שאני סוחב איתי במשך יותר מידי שנים. גם לא מתקבל על הדעת שסיפרתי לבן אנוש על כך שאני מפחד שיתפסו אותי עם הפורנו או שאני מפחד שיפטרו אותי מהעבודה בגלל סיבה כזאת או אחרת. נכון, זה נשמע לכם משמעם ואתם אומרים "מה הביג דיל?", אבל בתכל'ס עבורי זה היה שחרור אדיר.
ממש הרגשתי את מה שכתוב בספר הגדול:
כשעשינו צעד זה ולא הסתרנו דבר, אנחנו מאושרים, אנחנו יכולים להישיר מבט אל העולם. אנחנו יכולים להיות לבד במנוחת נפש מוחלטת ובנוחיות מושלמת. הפחדים עוזבים אותנו. אנו מתחילים לחוש את קרבת הבורא.
