שלום לכם אנשים טובים
הגעתי סופסוף לפגישה בקבוצה. יש חסד באויר. אני יודע שהגעתי למקום נכון. אני כותב כאן כדי שהזמן הראשוני שלי בתכנית לא ימצא אותי חשוף וחסר כלים. אני כותב כדי לצבור מעשים. 
אני רוצה לספר על מה אני צריך לוותר כשאני נכנס לתכנית. לא, לא על כל מה שקשור למין. זה כמובן הערוץ שאתו אני בשקט בשקט מחרב לי את החיים. על זה עוד ידובר מן הסתם רבות.  אבל לא זה מה שאני רוצה לספר.
אני צריך לוותר על הבית.
כאשר התחלתי לשוטט בלילות. כאשר חקרתי ולמדתי את כל הפינות הכי נמוכות ומזוהמות של תל אביב, גיליתי את הבית שלי. הייתי מסתובב בין היצורים הכי אומללים, הכי עלובים והכי נתעבים. לא ידעתי שבעה.
לקח לי זמן להבין שמעבר לעניין עצמו, מעבר לחיפוש אחר מטרות, מעבר להתנהגות הצייד ולמימושה, הייתי שם בגלל משהו אחר.
הגעתי הביתה.
לא יודע למה. אבל במקומות האלו הרגשתי שזה המקום שלי. מקום שבו אין יותר מסכות. מקום שבו כל ההתנהגות המזוייפת של העולם שבאתי ממנו נראתה כל כך נלעגת.  אין מה להסתיר במקום הכי נמוך בתל אביב. אין על מי לעשות רושם. ראיתי את כל אלו שכמוני הסתובבו שם וכבר לא טרחו לנסות להסתיר את עצמם. צעירים וזקנים, חלכאים וגבירים. חילוניים וחרדים. מבלי שאצור קשר עם מי מהם, כל אחד מהם היה לי קרוב. 
במיוחד הייתי צופה במכובדים. אלו שלא יכלו להפרד מהחזות הבלתי מושגת שאותה הם מקרינים במשך היום, המראית שקינאתי בה כל כך. ושם - אוי כמה שהייתי דומה להם שם.
נשמתי שם בעמקי הביבים אויר פסגות. מאמינים? הייתי כל כך מאושר כאשר הייתי מגיע לשדות הצייד."דודי ירד לגנו לערוגות הבשם..."  הייתי עושה סיבוב ראשון "כבקרת רועה עדרו" רק כדי לראות שהכל מאורגן כהלכה, לוקח נשימה עמוקה - וצולל.
אני לא יודע מדוע זה נתפס כך אצלי. אני גם לא רוצה לנסות לתרץ. אני רק יודע שהגעגוע הזה יהיה אחד הדברים הכי מסוכנים שאצטרך להתמודד אתם.
אני מהסס לפני שאני לוחץ ומשחרר את ההודעה. האם אני באמת מוכן שהסיפור הקטן הזה, אחד מהסיפורים שמעולם לא סיפרתי לאיש יעלה לאויר?  לא. כמובן שאני לא מוכן. אבל אני אעשה זאת משום שזוהי פעולה הפוכה. וכעת - יעזור לי האלוהים - אני חייב לפעול.
תבורכו.

אני 'רוצה טוב' ואני סקסהוליסט, בחסד ה' יתברך ולא מובן מאליו בכלל נקי כבר 19 יום, ומתפלל לה' יתברך שישמור אותי נקי רק להיום.

שלום גשש,
אני חדש פה בעניינים כמעט כמוך, אז אל תחשוב שאני יודע יותר מדיי.
אני קורא בכאב את מה שאתה כותב, ואני מתחבר לכל מילה שלך.
רק נפתח שהקבוצה זה הדבר הכי נפלא בעולם שיש, וזאת הדרך לחיים חדשים. "היום זה היום הראשון של שארית חייך."
שמעתי הרבה אנשים מספרים את הסיפורים שלהם, ושמתי לב שאצל הרבה מהם, הם חיו בשנאה עצמית, כי החיים השניים שהם התאווה גרמו להם להרגיש סתירה וצביעות כלפי החיים בחוץ שלהם.
אני דווקא הרגשתי בדיוק ההפך, הרגשתי שהחיים של התאווה, והעיסוק בה, זה החיים הראשונים שלי זה הבית, ואילו החיים בחוץ זה החיים השניים וממילא לא הרגשתי כ"כ סתירה, כי אני רק מתחזה בחיים השניים.
אני לצערי (או שלא לצערי) הגעתי לתחתית שלי, המשכתי לחפור עוד קצת ועכשיו, שנייה לפני שאני מתרסק עוד פעם לתחתית, החלטתי לוותר על התאווה וללכת לSA.
אני מתעב את התאווה, שונא את היצר הרע=מלאך המוות=ההתמכרות שנאה תהומית, אבל אני עבד שלו. לכן אין לי כ"כ בעיה (רגשית) לוותר על העולם הקודם, ועל החיים שלי בשביל חיים חדשים. כי אין לי מה להפסיד, רק להרוויח. (אם כי לברוח לשם בחזרה זה מאוד מאוד מפתה.... אבל אני יודע שאני אמות, או לפחות ארקב בכלא לשארית חיי אם אחזור לשם..).
אני הגעתי לקרקעית מבחינתי, אני סובל ואני חייב להפסיק. אבל קצת ניכר שאתה מרגיש שם בבית, שאתה רוצה לחזור לשם, שזה מקום נעים, שאתה לא הגעת לקרקעית, וכל עוד לא הגעת לקרקעית סביר להניח שתמשיך לחפור מתחתיך.
כתוב בספר הגדול (נדמה לי) שהתעורר צורך להגביה את הקרקע, כדי שגם מקרים שאינם הכי קשים יוכלו להנות מהתוכנית ולזכות לחיים נקיים. הייתי ממליץ לך לבחון את העניינים לעומק ולנסות להפנים שאתה הגעת לקרקעית, ואתה הורס את עצמך בלהיות שם, ושאתה חייב לצאת מזה.

אני מזכיר שכל דבריי, הם דעתי האישית, והכל לעניות דעתי, ודעתי ענייה מאוד.
ואני באמת שמח שהצטרפת אלינו ואני שולח לך חיבוק גדול ואוהב!
ברוך הבא! אוהבים!
רוצה טוב

שני ידידיי החדשים והיקרים, כמה טוב שבאתם הביתה.

אני יכול להזדהות עם שניכם - כל אחד בנוגע לחלק אחר שלי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי "שם" - איזו הרגשה נפלאה. ממש הגעתי הביתה. ומצד שני אני זוכר את ההרגשה המחליאה של להיות שם. שתיהם הרגשות אמיתיות מאוד לאדם בעל פיצול אישיות כמוני.

אבל כשהגעתי לקבוצה - שם באמת הגעתי הביתה.

שם יכולתי לתת דרור לשני הפנים שלי ובפעם הראשונה בחיים לעמוד מול המראה ולהציג את שני הצדדים של הפנים שלי - ולדעת שזה בסדר. זה מי שאני ולא יזרקו אותי החוצה. הפסקתי לברוח. הגעתי הביתה באמת.

אני רואה אותכם - ואני רואה את עצמי. אני מריח את ההחלמה שלכם דרך המסך הקר ונראה לי שזו מתנה של אלו שהתרסקו לחתיכות על הקרקעית. אני ממש מרגיש את עצמי במילים שלכם. תודה שאתם מזכירים לי מאיפה באתי ולאן אני הולך.

אוהב אותכם ואת כל המכורים - הקלים והכבדים - עד בלי די.

לזלמן,
האם אתה אוהב גם את המכורים שטוענים שיוכלו לצאת מההתמכרות אחת ולתמיד?

שלום חברים
גם אני זוכר את הקושי הגדול להגיע לקבוצות,
לפני כחמישה חודשים , אחרי מסכת שכנועים מיחזקאל, וסדרת טלפונים אנונימים עם א"י מהקו החם של SA,
נכנסתי במבט מושפל ומפוחד לחדר גדול עם לא פחות משישים !! מכורים,
לא העזתי להרים את הראש, אבל אחרי שעה וחצי הרגשתי שסוף סוף הגעתי הביתה,
מה שתפס אותי היה הכנות העצומה, הפתיחות המדהימה, ומעל הכל החיבוק האוהב והמקבל שעטף את החדר כולו.
מאז אני שם , כל שבוע שלושה מפגשים, כל יום טלפונים לחברים,
וכל יום "רק להיום" אני מקבל מתנה נפלאה מתנת הנקיון, עד היום 168 ימים, כן ירבו, ובקרוב אצלכם.
אז קפצתי למים כל כולי , בלי לדעת לשחות, וראו זה פלא, אני שוחה.
בכוחו ולא בכוחי.
בהצלחה
מוטי
נ.ב. אם הנכם משתתפים באותם קבוצות שאני, אשמח להכירכם,
      אנא פנו אלי באישי, (שמי שם שונה מכאן)

כל הכבוד לכם על הקפיצה למים.
אני עוד עומד על הגדה ומחכה.

אני עדיין לא בגדה. עוד לא הגעתי לשם. המצב עדיין לא כ"כ חמור. אני עדיין יכול לבד. (יעני) התחתית עדיין מאד רחוקה

אני צריך להתרגל לשפע הזה של אכפתיות ורצון טוב.  'סוד הכניעה' כותב לי  ול'רוצה טוב' על הבית שהקבוצה מציעה במקום "הבית" התחתון שאותו תיארתי. הלואי. אני סופר את המגיבים להודעה שלי, וקורא את הדברים החמים כל כך. יש חסד באויר!

אני חוזר לפורום מאותה סיבה שבגללה נכנסתי אתמול. אני לבד, לילה, מחשב פתוח... אני משנן לעצמי: כל שאינו גולש ב GYE גולש בזולתו!

זה לא עבד מקודם. בקרתי כאן, ושבתי לשם. קליק וקליק.  אבל הפעם - כפי שהכותרת מספרת - אני עם רגל אחת בפנים. התחלתי בקבוצה, אני כותב כאן בפורום, ואני קורא חומרים של התוכנית. אני אפילו לא מנסה להפעיל את כוח הרצון שלי. כבר ראיתי מה הוא שווה כשהתאווה זוקפת ראש. אני שומר הזמנה של חבר מהקבוצה להתקשר אליו בכל שעה, ואני אעשה את זה אם ארגיש שאני מתחיל להתגעגע יותר מדי. 

בחסד השם אני סוגר אתכם עוד יום נקי. תודה לכם מעומק הלב.

השפע של האכפתיות שאתה מרגיש הוא רק קצה הקרחון (הרותח). יש כאן המון חברים שישמחו להיות איתך בקשר כך שלא תצטרך לשמור את ההזמנה להתקשר. הנה, אני גר בארה"ב (החוף המזרחי) כך שאתה יכול להתקשר אליי כאשר אצלך אמצע הלילה ואצלי עדיין שעה הגיונית לחלוטין. אם תרצה את המספר (הישראלי) שלי - אשמח לתת לך.

באהבה

עוד יום נקי! חסד חסד חסד! עדיין לא במספר שאני יכול לנפנף בגאווה, אבל בהתייחס לנסיבות ולאלטרנטיבה זו הפתעה מרעישה.
לילה. אני כבר שבוע לבד בבית. המשפחה רחוקה. בחופשה. יש לי שני מחשבים זמינים, ואת האפשרות הפתוחה לממש כל רעיון שקופץ לבקר. ואני לא! ממש עכשיו אני כאן בפורום במקום לטייל במקומות אחרים. אני לא מצליח באמת להבין איך זה קורה.
אני כאן כדי שלא אהיה שם! איזו חציצה דקה שיש ביני לבין הפיתוי.  זוהי הפעולה ההפוכה שלי. אני עושה אותה בזכותכם ויונק מכוחכם. את כוחי שלי כבר למדתי להכיר. גם התאווה מכירה אותו ולא מתרשמת במיוחד.

וידוי: אני מוצא את עצמי קצת נבהל ומסתייג מהקרבה המהירה של המשתתפים האחרים. אנשים מהקבוצה מציעים לי להתקשר אליהם בכל שעה. סוד הכניעה מציע לי מייד להתקשר אליו בשעות שאחשוש להתקשר לאנשים בארץ... מה זה פה? ונניח שמחר מישהו יתקשר אלי וירצה שאקשיב לו, ואני כל כך עסוק...
אני זה מאלה שעונים מייד "לא תודה" כשמציעים להם משהו שהם רוצים וצריכים. ובמקביל גם חושש שאפגע במישהו אם אתחמק מהצעת העזרה הנדיבה שלו. אני מתנצל מראש אבל אני כל הזמן עושה חשבונות של עלות תועלת, ומודד את מצבי ומקומי בהתאם ל"נכון ולמקובל". אני כותב את זה כאן משום שזוהי מנת הכניעה שאני מסוגל לה כעת. קשה לי מאוד ליצור  יחסים חמים ומחייבים, אבל לפחות אני אהיה כנה ואצהיר על זה במקום ההתחמקויות הרגילות.
אבל בינתיים מה שאני קורא ושומע ממלא אותי. אתמול גם השתתפתי בקבוצה טלפונית. אשקרה. הקשבתי, דיברתי. אמרתי "...ואני סקסוהוליסט" כבקי ורגיל.  אני באמת עושה. רגל אחת בפנים ואני מרטיב אותה. ואתם יודעים מה? המים נעימים!
עכשיו אני אסיים את ההודעה, אשלח אותה ואכבה את המחשב. אני שומע את הקול בפנים שמיילל -עצור! איזה בזבוז של לילה! ומזכיר לי מה עוד אפשר לעשות במקום סתם ללכת לישון. ואני עטוף ברוח הנדיבה של הפורום הזה אשלח גם את הקול הזה לישון.
תודה לכם על יום נקי ועל תקווה ליום חדש. שיהיה לכולכם שבוע של החלמה ואור. אמן.

ויהי בוקר ויהי ערב. יום נקי נוסף.  וגם היום אומר לכם תודה מעומק הלב, אכבה את המחשב ואלך לישון. שנת ישרים לשם שינוי.