תכנית 12 הצעדים.
בעזרת השם נעשה ונצליח,
יום ראשון, 30 במאי 2021, י"ט בסיוון התשפ"א.
צעד מספר 1:
"הודינו שאנחנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו".
(בגימטריא: "אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", וכן "לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך")
אני חסר אונים מול התאווה.
כשהיא מתעוררת, כשהיא רוצה את מה שהיא חושבת שמגיע לה, היא פשוט דורשת את זה ממני, ואני לא יכול לסרב לה.
כשהתאווה שלי תוקפת אותי, אין לי כלים נגדה, אני פשוט הולך כמו עבד כנוע וצייתן, ונותן לה הכל על מגש של כסף.
לפעמים מספק אותה כמה דקות צפייה והיא באה על סיפוקה, לפעמים היא דורשת מגוון של תכנים, לפעמים היא רוצה הרבה זמן. לפעמים היא רוצה לראות דווקא קטגוריה X ולפעמים דווקא קטגוריה Z.
אין לי יכולת שיפוט, אין לי יכולת לסרב, גם כשהיא רוצה שאני אראה תכנים קשים יותר, אני לא יודע לסרב לה, גם כשהיא רצתה שאראה תכנים שלא קשורים אליי בכלל (למשל: יחסים בין גברים) – עשיתי מה שהיא ביקשה.
אני מודה שאין לי על זה שליטה.
אני מודה שהתאווה שולטת לי על החיים.
יותר מאשתי למשל, כי אשתי מסתכלת לי בהיסטוריה של הגלישה, אז אני גולש בסתר ואחר כך מוחק הכל ועובר על זה כמה פעמים לראות שלא פספסתי משהו במחיקה.
בלי שפיות.
יותר מהבוס שלי למשל, כי למרות שבכל סוף יום אני נותן סיכום בשעות מה עשיתי היום, התאווה מסוגלת למשוך אותי יותר משעה של יום עבודה לצפייה ואוננות.
בלי שפיות.
פעם אחת הלכתי עם אשתי לצימר, היינו ביחד אולי 4 פעמים ברצף, נכנסתי להתקלח, אשתי נרדמה, יצאתי מהמקלחת הפעלתי את הטלוויזיה שהייתה בצימר עברתי לערוץ מסויים מאוד ואוננתי, אני עכשיו חושב על זה ומבין שמבחינה פיזית זה לא הגיוני, וגם למה לאונן אחרי שחוויתי את הדבר האמיתי כמה וכמה פעמים, ולכאורה אפילו עם אשתי לא הייתי יכול להיות אחרי לילה כזה, אבל התאווה חזקה ממני ושולטת לי בגוף ממש.
אני מציצן.
אני רואה אשה יושבת בתנוחה שאפשר להציץ ואני לא מתאפק, אני לא מצליח להתאפק כי התאווה רוצה שאני אציץ אז אני מציץ.
אני יודע שאני יכול להיתפס ולכן אני פוחד כשאני מציץ אבל עם הזמן מפתח טכניקות הצצה בלתי נראות כי ככה התאווה רוצה.
אין לי שליטה על זה.
אם אני רואה אופציה להציץ על משהו מגולה, אני מנצל את האופציה הזאת עד תום, אני אציץ ואציץ עד שהאופציה תיעלם או עד שאיתפס, ללא שום שפיות, התאווה שולטת עלי בנושא הזה והיא פשוט פוקדת עלי להציץ, ואני עושה את הציווי שלה מבלי עוררין.
אני חסר אונים מול התאווה.
בכל סיטואציית חיים, אוטובוס, סופר, קניון, חתונה, רחוב, קופת חולים... אפילו בית חולים. לכל מקום התאווה מלווה אותי כמו אפוטרופוס. אין אפוטרופוס לעריות, כי התאווה עצמה תופסת עלי בעלות, היא מחליטה על מה להסתכל, אני לא יכול לעצור את זה.
התאווה שלי מחליטה עלי מתי לאונן, למשל פעם אוננתי בתוך המקווה כי היא רצתה. ממש הייתי בתוך המים, היא רצתה, קיבלה, ומיד אחר כך טבלתי. פשוט ככה. דפוק.
אני חסר אונים מול התאווה, כלומר אין מצב שאני רואה בחורה יפה כמו שאני מסתכל על נוף יפה. כשאני רואה נוף יפה אני מתפעל, נפשי מתרחבת, אני אומר מה רבו מעשיך השם. לפעמים אני אפילו מתרגש מנוף יפה.
אבל כשאני רואה בחורה יפה, אין אצלי "התפעלות מדבר יפה", זה אוטומטית מגיע לתאווה במלוא העוצמה. אין לי אפשרות להגיד "מה רבו מעשיך השם". אני אוטומטית סוקר את המראה, בוחן את כל המכלול, אוטומטית נותן ציונים, אוטומטית בודק אם משהו חשוף...
ואם מדובר בבחורה חשופה, אף על פי שאינה יפה, אז אני בכלל לא מסתכל על הבחורה, אני מסתכל על המחשוף. התאווה שלי מורה לי להסתכל על המחשוף. זה מגרה אותי מאוד. ולא משנה כמה זה מבחינת יופי.
הכי גרוע זה כשאני רואה בחורה יפה וחשופה. במקרה כזה התאווה שלי משתוללת. התאווה שלי מבטלת ממני את כל החושים האחרים ואני מתמקד רק במושא התאווה שאני רואה.
ואם היא גם יפה גם חשופה וגם... מדברת איתי? וואו...
וכל זה שתיארתי אלו מראות אקראיים, אבל התאווה שלי אוהבת גם הזמנה אישית, התאווה שלי קמה בבוקר איתי ביחד, ומכתיבה לי מה היום אראה באינטרנט, מה אחפש היום, מה יהיה ההתחלה ומה המנה השניה ומה הפינאלה, את הכל היא מכתיבה לי.
ובחרדה מטורפת אני מגלה עכשיו תוך כדי כתיבה ומחשבה, שאין לי שליטה על זה, אני הולך אחרי התאווה כל פעם כצאן לטבח ממש. אני יודע שהסוף הוא רע ומר אבל אף איבר בגוף לא נשמע לי.
אני חסר אונים מול התאווה ואיבדתי שליטה על החיים שלי.
(אחרי שיחה טלפונית עם אחד החברים באתר... הוספתי את שלשת הדברים הבאים)
החלק השני של המשפט לא פחות חשוב... "איבדתי שליטה על החיים שלי".
1. אני ממש אוהב את אשתי, ולכאורה אם היא לוקחת לי את הטלפון ומסתכלת ומרפרפת בהודעות ובהיסטוריה וכו', אני לא אמור להרגיש שום פרפור בלב, אם הייתי נקי. אבל אני לא נקי, ולכן תמיד כשהיא לוקחת לי את הטלפון אני לא יודע האם מחקתי? לא מחקתי? משהו נשאר? קצה חוט? היא יודעת? לא יודעת? פחד פחד פחד... ומדובר בבנאדם שאני הכי אוהב בעולם... אז איבדתי שליטה על החלק הזה בחיים שלי: בתוך האהבה שלי עם אשתי נכנס פחד שהיא תגלה.
2. חוסר התקדמות (מקצועית) בעבודה. אני כבר הרבה זמן מרגיש שמתי שהוא הפסקתי ללמוד ולצמוח מבחינה מקצועית. יש לי לאן לשאוף, אני יכול להרוויח הרבה כסף אם אתקדם בעבודה, בשביל להתקדם אני צריך ללמוד כמה נושאים חדשים לחלוטין וגם ליישם את זה, אבל בגלל שהמוח שלי מרוכז לנצל כל רגע פנוי עבור התאווה – לא נשאר לי זמן ללמוד ולהתפתח מקצועית.
3. מחשבות. והרבה. אני כל הזמן מפנטז. לפעמים אני טווה סיפור בראש שלי ובונה אותו כמה ימים. לפעמים על מישהי ספציפית שאני מכיר. לפעמים סתם מייצר מישהי. זאת בעיה קשה מאוד. אני נלחם במחשבות האלה כל הזמן בכל דרך אפשרית.
31.05.2021
אתמול "הלכתי" עם המשפט הזה כל היום.
ונולדה לי תובנה, אולי מי שמכיר כבר את הצעד הזה אצלו זה פשוט, אבל אצלי זאת תובנה חדשה לחלוטין.
"הודינו שאנחנו חסרי אונים מול התאווה וכי איבדנו שליטה על חיינו".
מישהו שאני מכיר הלך לרופא בעקבות כמה מיחושים שהיו לו בגוף, אחרי סדרה של בדיקות דם הרופא אמר לו, אדוני, אתה חולה צליאק, אתה רגיש לגלוטן, אסור לך לאכול יותר דברים המכילים גלוטן. הבנאדם היה בולס בורקסים ומנשנש בייגלה וחולה על ביסלי ולא היה פותח ארוחה בלי לחם.
אבל אסור לו, אז הוא הפסיק.
אסור לו, זה לא שהוא לא רוצה, הרופא פשוט הסביר לו שאם הוא ימשיך לאכול גלוטן הוא יחלה בסרטן המעי הגס או משהו כזה.
אז הוא רוצה מאוד, אבל אסור לו, והוא לא רוצה להרוס לעצמו את החיים, יש לו ילדים קטנים, אז הוא נמנע, נכון שזה טעים לו, מאוד אפילו, אבל הסבל גדול מהעונג והוא לא מוכן לסבול.
וזה בדיוק מה שקורה לי עכשיו, ההבנה הזו מחלחלת אל מוחי לאט לאט:
אסור לי להסתכל,
אסור לי לצרוך את זה,
אסור לי להגיע למקומות האלה,
כי זה מזיק לי.
יכול להיות שיש איפשהו בעולם, מישהו שנכנס לפורנו, רואה, מאונן, וממשיך את חייו כרגיל, והוא לא מכור לזה, וזה לא משפיע לו על המשך החיים,
יכול להיות, אני מטיל ספק, אבל נניח שיש אחד כזה,
בכל מקרה – לי אסור.
לי זה מזיק, הרופא אמר שאסור לי. אסור לי לצרוך את זה, אסור לי להסתובב באתרים מלוכלכים, לא רק מלוכלכים ממש, גם אתרים של "חדשות" שיש שם תמונות לא צנועות – גם לשם אסור לי, כי זה מביא אותי למקום בו אין לי שליטה, בו אני חסר אונים, ובמקום הזה אני מתרסק.
"סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב" (אסור לנזיר לקצר את דרכו ולעבור בכרם, כי אסור לו לאכול ענבים).
אני אלרגי לזה. אסור לי.
הבחור הזה לא יכול להגיד "אני יאכל קצת גלוטן ואני אדאג שזה לא ישפיע עלי". אין לו שליטה על זה, וואנס נכנס לך גלוטן לגוף, הוא עושה שם שמות.
אני לא יכול להגיד "אני אראה רק קצת ויהיה בסדר". כי אין לי שליטה על זה, זה עושה לי שמות בנפש. אסור לי.
מעבר לזה שאסור לי.
אני צריך להבין – בדיוק כמו שאני מסביר לילד הקטן שלי שרוצה לאכול את כל שקית הסוכריות ואני מסביר לו שיכאב לו הבטן – שזה פשוט מזיק לי, זה הורס לי את השמחה, את הרגשות, את האהבה, את האישיות שלי, את מקום העבודה שלי, את היחסים שלי עם אשתי, זה נותן לי בריחה מטורפת מהחיים האמתיים, זה נותן לי הסתכלות מעוותת מאוד על נשים ועל יחסים.
"הודינו שאנחנו חסרי אונים מול התאווה וכי איבדנו שליטה על חיינו".
אז יש כאלה שהם רגישים לבוטנים, יש כאלה שרגישים לגלוטן, יש אלרגיים לאפרסק ויש אלרגיים לשומשום או לחלב,
אני אלרגי לתאווה.
ברגע שאני צורך ממנה, אפילו טיפה, היא מתנפלת עלי, אונסת אותי, משתלטת על המחשבות והמעשים שלי, משתלטת על הזמן שלי, על הנפש והגוף שלי, ואני חסר אונים לחלוטין, אין לי שום דרך לעצור אותה,
מהנקודה בה אני נמצא עכשיו בלימוד שלי אני מבין שהדרך היחידה שלי להתמודד כרגע זה פשוט להכיר בעובדה הזו ולא לצרוך תאווה באף דרך.
כמובן – שזה שאני מבין את זה, זה לא הופך אותי ל"גמול", לא נגמלתי, התאווה לא מוותרת עלי בקלות, בדיוק כמו שברגע שהרופא אומר לבנאדם שהוא רגיש לגלוטן, והוא מפסיק לצרוך גלוטן – המחלה עדיין מקננת בתוכו, ברגע שהוא יצרוך גלוטן הוא יפגע בעצמו מיידית.
ומעבר לזה: אצל חולה צליאק המחלה תבוא לידי ביטוי רק כשהוא יכניס פנימה את הגלוטן, מה שאין כן אצלי – שעצם התאווה שלי זה לצרוך תאווה... אז ברור שאני צריך יותר שמירה.
אלה התובנות עד כה, לכשיהיו עוד אשתף.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם. תודה!!
