בקטע של החסר אונים יש נקודה שעלתה לי בראש,
מצד אחד ברור לי שהאדם בא לעולם לעבוד ולעמוד בנסיון (מסילת ישרים פרק א'),
ומצד שני התוכנית כל הזמן מדברת על חסר אונים שזה ההפך כאילו אי אפשר להתגבר ואי אפשר לנצח תיצר,
וזה לא מדבר רק על היצר אלא על חוסר אונים מול האישה מול הילדים וזה קצת מפריע לי אז זה כל החיים חסרי אונים וזהו.
וחשבתי על זה, שהמצב של חסר אונים,
שייך במקום שאני מרגיש שהסיטואציה מנהלת אותי ברמה לא סבירה שתגרום לי לרצות לברוח,
וזה כבר קושי מהותי בקבלת החיים איך שהם,
ושם יש מקום להבנה שאנחנו חסרי אונים מול החיים,

אני למדתי בתוכנית שאני לגמרי חסר אונים מול יצר התאווה אבל כפי שהספונסר שלי דייק אותי אני לא חסר אונים מול פעולות ההחלמה שאני צריך לעשות באותם רגעים או לפני- עליהם יש לי בחירה! -זאת העבודה שלי אם תרצה.
לצערי חברים שננעלו רק על רעיון החוסר אונים וממשיכים להשתמש ולהצדיק את זה באמצעות אותו מושג פיספסו לגמרי את המטרה.

מעריך את הדיון הענייני.

אני חושב שהשאלה מאוד נכונה,בפרט כאשר אני אכן מוכן לקבל את 'חוסר האונים' מול התאווה, ונניח שאני מקבל את חוות הדעת של הרופא שיש אלרגיה ואובססיה לאלכוהול ומתרגם את זה לתאווה,

אבל מה בקשר לכל השאר? 

האם אני חסר אונים מול הגאווה שלי להודות בטעות? 
האם אני חסר אונים מול ניהול כלכלי נכון של החיים שלי? 
האם אני חסר אונים מול קנאה/תלות/חוסר בטחון ושאר פגמי האופי הרבים? 

שאלה שאני באמת לא יודע את הפתרון הלוגי שלה. 

אבל פתרון מעשי אני כן מכיר! 

ברגע שאני מסתלק מהמאבק נכנע ויודע שלבד אני יכול לנצח פעם או פעמיים אבל לאורך זמן זה פשוט לא יעבוד העצלות הקנאה האגו ושאר הפגמים חזקים ממני, 
אבל אלוקים יכול לעשות בשבילי את מה שאני לא יכול לעצמי כאשר אני מוסר לו את המפתחות.
ועוד אני יודע שבאמצעות שיתוף כנה עם חברים אני מקבל מהם כוח שאין לי לבד! 
ואז הניסים קורים בתנאי שאני באמת נותן לה' לנהל את העניינים ולא מנסה להחליט בשבילו מה לעשות לי.. 
זה לא משהו שאני קולט ביום אחד אבל לאט לאט מלמדים אותי חברים עם נסיון (ומסרים וסדנאות של aa שאני שומע) 

ולכן יתכן שבאופן שכלי לוגי אין לי תשובה לשאלה, אבל באופן מעשי אני יודע שיש פתרון שעובד. 

תאמין לי יש לי נסיון בלהיות 'צודק בויכוח' אבל להכשל כל הזמן מול המדות שלי, 

אז אני מעדיף לדלג על הדיון וללכת ישר לפתרון שעובד לי, 

נ.ב
ולכל הדואגים...בספרות המוסר והחסידות לא חסרים מקורות רבים מאין ספור לדרך זו, והרב טווערסקי רק כתב על זה עשרות ספרים להוכיח שאין סתירה בכלל בין דרך החיים של הצעדים לדרך המסורת שלנו, ואין שום בעיה ללמוד רוחניות מגוי שגם להם יש מושג של רוחניות וקשר לאלוקים וכך הרוצה באמת ללמוד את הסוגיה (ולא רק לקנטר להצדיק את דרכו שלו.. אלא באמת לנסות להבין) יכול להיות רגוע בנושא זה.

באהבה, ותודה שוב על השאלה העמוקה ששאלת שגרמה לי קצת לחשוב היום. 

אגב, אפשר לקבל המלצה על ספרים של הרב טווערסקי בעברית - ספרים שנוגעים להחלמה כמובן.

תפקידנו לעבוד ולעמוד בניסיון בדרך שמוכיחה את עצמה. בשבילי רק דרך העבודה הקשה ללא מירכאות בדרך הצעדים הצלחתי לעמוד בניסיון ולא לאונן קרוב ל-3000 יום. כל דרך אחרת שניסיתי לא עבדה בשבילי, וממילא גם לא הצלחתי להגיע דרכה למילוי חובתי בעולמי.

תמיד תהיתי למה הרמח"ל כותב "מה חובתו בעולמו" ולא "בעולם". התירוץ שעלה לי הוא שלכל אדם יש עולם פנימי שונה, ובהתאם לכך חובתו שונה, ובדומה למה שכתב הרמח"ל בסוף הספר שהחסידות אינה משתנה, אך נושאיה ואופני הביטוי שלה משתנים.

(מהסוף להתחלה). אהבתי את ההסבר של ר' טהרני לדבריו הקדושים של בעל מסילה.
reuven1 זו היתה שאלה (א"כ, היה חסר סימן שאלה) או הצעה? אם זו הייתה שאלה אז ר' עשר שמעון - גם אני אשמח.
קדימה - בעניין חוסר האונים, אני חושב שזה פשוט שאתה צודק, צריך להוציא את המימרא "חוסר אונים" מהכלליות שלה ולהגדיר אותה נכון ומדוייק, כמו שכת' ר' עשר שמעון - אבל אני חושש שברור לכולם שאם סיטואציות שאני מאבחן בהם את עצמי שהייתי חסר אונים חוזרות על עצמן - כנראה שיש כאן חוסר אונים ביחס למושג מסוים, רוחני או גשמי. יש פתרון ויסוד אחד לכל הסיטואציות הדומות. צריך להכיר בחוסר אונים מצד שורשו, להכנע ולמסור את המפתחות (לכלל החיים ובפרט להתמודדות בעניין הזה) לכח שגדול ממני.

בקריאה שניה אני מעמיק להבין יותר את השאלה ובא לידי ניסוח אחר שלה: אם אנחנו חסרי אונים (וזה הפתרון שלנו להתמודדויות) אז מה עניין ההתנצחות והמלחמה עם היצר (שהרמח"ל כותב שהאדם השלם נתון תמיד בתוך מלחמה חזקה) שמובאת כ"כ הרבה בדברי חז"ל? [ניתן להסיק שאלה אחרת - מה העניין בנסיונות והתמודדויות אם אנחנו חסרי אונים מולן?]

אני חושב על כמה כיוונים אפשריים. 

א) צריך להבחין. זה שהפתרון לבעיה שלנו הוא ע"י הכרה בחוסר אונים ומסירת מפתחות לא אומר שזה הפתרון לכל הבעיות. יש בעיות יותר מינוריות (שהן לא התמכרות) שבהן הדרך היא ע"י מלחמה. [אבל הכיוון הבא יותר טוב].
ב) ההתנצחות עם היצר היא על הנקודה הזו של הביטול לקוב"ה, היינו הכרה בחוסר האונים ומסירת המפתחות, ההבנה שבאמת לנו אין שום כח מולו מצד המאבק בתאוות, אלא המלחמה שכן מוטלת עלינו היא לבטל את ה"יישות", את התפיסה שאנחנו כן משהו ואנחנו יכולים עליו, ולהכנס לביטול אמיתי וכנה, לכניעה שלימה ודבקות מוחלטת - השלימות האמיתי לפי הרמח"ל. "אילולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

[היה לי עוד כיוון אבל הוא ברח לי על כן אכמ"ל].

מזדהה מאוד עם כיוון ב
הוא מכה לאגו שלי, אבל יש שם עבודה אמיתית בשבילי

דיון מעניין,
מה שמאוד קשה לי היה החוסר אונים לא רק בתאווה,
אלא מול הבנק וכו',
כמו שהעיר עשר שמעון,
יכולתי לוותר ולומר שאני שם אני לא חסר אונים,
הבעיה שכן,
כל קושי קטן מול האישה מול הילדים בפרנסה וכו',
מביא לי רצון לברוח לשימוש,
יש בי חוסר יכולת לקבל את החיים איך שהם,
ולכן הבנתי שהחוסר אונים הוא לא רק מול התאווה,
אלא מול כל מה שאני לא יכול לשנות בחיים,
דוגמא קטנה למשל, הבת שלי איבדה איזה חפץ,
הרגשתי שאני לא מסוגל לקבל את זה שזה נאבד,
וזה חלק מהבעיה.
החוסר יכולת לחיות את החיים בצורה מאוזנת.
והפתרון לזה הוא ההבנה שאני מקבל את החיים איך שהם,
בחלקים שאי אפשר לשנותם,
ובהם אני חסר אונים,
ועצם התחושה של החסר אונים,
מרגיעה את הצורך הדחוף שלי בשליטה ושהכל ידפוק כמו שאני חולם