ראובן ושמעון היו אמנם אחים תאומים, אך כלל וכלל לא זהים. יום אחד הגיעו שניהם לבדיקה אצל רופא המשפחה, שהחליט לשלוח אותם לעבור טיפול רפואי דחוף באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הוא נתן בידם את ההפניות והבהיר כי עליהם לצאת מיד לדרך ולהתחיל את הטיפול ללא עיכובים. הם נסעו יחד לבית החולים, אולם ברגע שהגיעו לשם נפרדו דרכיהם, וכל אחד מהם התנהל בצורה שונה לגמרי.

ראובן החליט לראות את כל מה שיש לבית החולים להציע. הרי הוא גם ככה כבר כאן, אז כדאי לנצל את ההזדמנות. במקום לפנות ישירות אל החדר שבו מתבצע הטיפול, הוא החל לשוטט להנאתו במסדרונות השונים, עובר ממחלקה למחלקה, קורא בעניין את השילוט, מאזין לשיחות הצוותים הרפואיים ומסתקרן לגבי בעיות רפואיות שונות. ככל שעבר הזמן, המטרה שלשמה הגיע מלכתחילה לבית החולים הלכה ונעשתה מעורפלת. היא כמעט נשכחה מליבו, או לפחות נדחקה למקום צדדי.

שמעון לעומת זאת החליט לשמוע בקול הרופא. ברגע שהגיע למיון, בירר לאן בדיוק עליו ללכת ופנה לשם מיד ללא עיכובים. בטיפול עצמו הוא שיתף פעולה באופן מלא עם הצוות הרפואי, ולשמחתו הטיפול אכן הצליח והניב תוצאות משביעות רצון.

שונה היה הדבר אצל ראובן. הוא הגיע לטיפול באיחור גדול, כשאנשי הצוות הרפואי כבר היו צריכים ללכת. הדבר התפרש אצלם כזלזול, ולכן גם הם מצידם לא עשו עבורו את המיטב. לא רק שהתעורר ספק גדול אם הטיפול אכן יצליח, אלא שבשיטוטים הארוכים במסדרונות, הוא ספג לתוכו מנה הגונה של מחלות מדבקות שלא הכיר קודם לכן.

במאמר הקודם עסקנו באנשים שחוששים להגיע לתוכנית 12 הצעדים, בגלל שלא נשמע להם הגיוני שזה יעבוד. במאמר הנוכחי אנחנו עוסקים באנשים שמגיעים לשם בביטחון עצמי מופרז.

אם אנחנו חולים, אנחנו אמנם חייבים להגיע לבית חולים, למרות האפשרות של מחלות מדבקות במסדרון. אבל יחד עם זאת, עלינו להיזהר לצמצם את הסכנה הזו ככל האפשר. אמור להיות ברור לנו כל הזמן למה אנחנו נמצאים כאן ולאן בדיוק צריך ללכת, כדי שלא לבזבז את הזמן בשיטוטים מסוכנים וחסרי מטרה.

בדומה לכך, אם אנחנו מכורים - אנחנו חייבים להגיע לקבוצת תמיכה, אבל חייב להיות ברור לנו לאיזו מטרה אנחנו נמצאים שם ומה עלינו לעשות. בדיוק בשביל זה כל מי שרציני לגבי עבודת הצעדים שלו לוקח מאמן אישי (שנקרא שם 'ספונסר').

בתוכנית הצעדים מדגישים שעלינו 'להיצמד למנצחים', לאותם אנשים שאנחנו רואים שהפתרון עובד אצלם. אם למשל אנחנו משתתפים בקבוצה שבה אנחנו שומעים שיתוף של חבר שנקי כמה שנים, רואים את האור בעיניו ואת שמחת החיים שלו, ואנחנו שומעים גם שיתוף של חבר שפניו נפולות מפני שנפל אתמול - למי נבחר לגשת בסוף הקבוצה?

אולי אנחנו חדשים ומרגישים שאנחנו עדיין לא מספיק בעניינים, או שהמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע יותר קרוב לחבר שנפל אתמול מאשר לחבר שנקי כמה שנים. השיחה עם החבר הותיק תדרוש מאתנו עבודה, בעוד שהשיחה עם החבר שנפל תספק את הסקרנות של התאווה שלנו. מה נבחר לעשות? האם נלך לחבר הותיק כדי ללמוד מניסיונו, או שנלך לחבר שנפל וננסה לדלות ממנו פרטים 'עסיסיים'? במי נבחר 'להידבק'? הבחירה - וגם האחריות - היא בידינו.

אם אתה מכור - לך לקבוצה, אבל אל תסתובב במסדרון!

***

מאמר זה התפרסם במסגרת העלון השבועי שלנו - "רק חזק ואמץ!"
לקבלת העלון במייל - shmor.help@gmail.com
לארכיון הגיליונות - gyenewsletters.netlify.app/archive/