תודה לך אבאל'ה אוהב שנתת לי להיות קרוב אליך ביום הקדוש הזה. בעצת חבר אני מתיישב ליד המחשב, להקיש קצת על המקלדת, שיצטרפו האותיות למילים ולמשפטים – 'אשר בקהל עם אשירה עוזו, אביעה רננות בעד מפעליו'.
רגוע לי בסביבתך, נרגש מקירבתך, יודע שזה ממך, ללא ספקות. לי אין יכולת לעשות שום כלום מכל מה שהיה לי השנה, ובמיוחד ביום כזה, בראשי שנים עברו בדרך כלל הייתי רב עם כל מי שנכנס לרדיוס של ד' אמות ממני, בצעירותי אחי ואחיותי סבלו משבט לשוני, אשתי 'חטפה' כשהתחתנתי וכשנולדו לי ילדי הם היו הסובלים העיקריים.
כמעט שכחתי את 'הסובל' הראשי. אני. מבחרותי עפף אותי פחד עצום עם התקדש החג, חשתי אחר, שונה, לא שייך, המקום שסדרו לי היה תמיד לא נח, בלי מזגן, עם מזגן, אך חזק מדי... ליד מעבר או ילדים קופצניים ומעצבנים, צפוף מדי (כאילו יש מספיק מקום להכיל נפש חולה שכמותי...) הבכי והיללה של המתפללים אחוזי ההתרגשות הקפיצו אותי, ראיתי את הצביעות חוגגת, אתם באמת מרגישים כמו שאתם מראים? שפטתי.
סעודת החג היתה ההזדמנות שלי להוכיח את חדות לשוני ואת שנינותי הרבה על חשבון כל מי שהיה נוכח שם, הערות עוקצניות לאבי אימי ומה שבניהם, בלי כל קשר לכמות ואיכות האורחים הסבו על השולחן. הנני תקווה שלא אקפיץ שום אדם (ואם כן אתפלל בעבורו, שיצא מהמקום הזה בב"א) ברצון שלי לחלוק עימכם את השינוי, יהי רצון שיהא לתועלת.
תפילת ערבית בלילה הראשון של החג 'תפסה' אותי לא מוכן... זרזיף של ההבנה מה קרה איתי בהחלמה התחיל במילים 'בחכמה פותח שערים'. המשיך ב 'ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'. והפך לזרם של דמעות תודה ב'מלכינו הגואלינו מכף כל העריצים', 'השם נפשינו בחיים ולא נתן למוט רגלינו'. וגאלו מיד חזק ממנו... מילים שאמרתי אלפי פעמים. מעולם לא כך.
זה הלך והשתבח. הילדים מגישים לי טישואים, ואני מרחף בפרוש עלינו סוכת שלומך. מוגן. מאי פעם. אני לא הולך לכתוב כאן את כל השמונה עשרה, של הלילה, והבוקר... ושל ומוסף, ונתנה תוקף, והתשליך, אבל אתם יכולים לדמיין מה היה ההמשך...
בקידוש ובסימנים חווינו חוויה שלא מעלמא הדין, זה לא דמה לשום דבר שהיה בביתנו מאז ומעולם, לקח לי זמן עד שיכולתי להוציא מפי את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה... דמעות ההתרגשות המליחו את המרק וכשטעמתי ממנו התחננתי שיתמרקו עונותינו, בבשר כבר התפייטתי לגמרי, התרפקתי על אבאל'ה שבשמים ובקשתי ממנו שנתבשר בשורות טובות... ההמשך הטבעי היה לבקש על שקדי המרק שנשקוד על דברי תורתך, וכששתינו קולה התפללנו שישמע קול תורה ששון ושמחה בביתנו.
שיא נוסף של התרגשות מבחינתי היה כשאשתי ניגשה להביא את המנה האחרונה, גלידה, ביתנו הגדולה אמרה לאשתי בקול, אמא, שימי לב שהגלידה לא חלבית... זיכרונה היה טרי מראש השנה בשנה שעברה לאחר סעודה דשנה עשויה בשר בקר מבושל הייטב אכלנו גלידה טעימה במיוחד... רק כשרוקנו את הגביעים גילינו לתדהמתנו שהיא חלבית.
אז, הבורא עזרני להיות נוכח, לא רק שלא אמרתי לאשתי מילה על השגיאה שלה - היא זו שערכה את הקניות וחילקה את הגלידה - אלא להיות שם בעבורה, לנחם את מי שביסורי מצפונה, מתוך בכי גדול ניסתה להקיא... שמחתי לראות את ההחלמה נכנסת לבית, להיווכח שיש לילדים זיכרונות חיוביים, ידעתי להעריך את הנס עוד יותר, אני יודע איזה זיכרון עלול היה להיות לה...
עברו עלי יומיים של טפחיים (לפחות) מעל הקרקע, אני נוחת אט אט, ברגעים לא שפויים אני חש פחד שאאבד את המתנה המופלאה הזו, כשאני חוזר לשפיות אני נזכר שלא עשיתי מאומה כדי לקבלה. מתנת חינם שוגרה אלי באהבה ממעל. כרחם אב על בנו.
