אני מסתובב כמה ימים עם מחשבות טורדניות בקשר לצעד הראשון.

אני מצהיר כי אני חסר אונים מול התאוה, ואני אף מרגיש כך. חוסר אונים פירושו הרפיה מוחלטת מכל נסיון להתמודד עם המחלה. הבנתי שאין לי יכולת להתמודד מולה, וכל מה שאעשה נגדה לא יצליח, ולכן אני מרפה. לא מנסה להתמודד כי היא גדולה ממני, ולאחר ההרפיה המוחלטת הזו, אני מכיר בכח גדול, ומבקש ממנו לקחת את השליטה על חיי.

אך בפועל, גם אחרי שמסרתי את התאוה לכח העליון, אני מנסה להתמודד מול המחלה, מקים פילטרים, מסיר מבטים, נלחם המון פעמים ביום עם המחלה, ויכול לה. אז בעצם אני מצהיר שאני ממש לא חסר אונים, אני במלחמה חזיתית מולה ולא מרפה, אז התיאשתי לגמרי.

אולי תעזרו לי, אני חסר אונים או לא?

בס"ד
לסברס היקר!
בסדר, כמובן שצריך עזרה אך בסוף זה אפשרי וגם עם עזרה זה נחשב...
משל למה הדבר דומה לילד שהולך עם אביו לגן השעשועים.
הילדון החמוד משחק בכל המתקנים עד שמשתעמם,
הוא בא לשחק עם אבא...
אבא מחליט להציב בפניו אתגר ממש גדול...
"התוכל להרים את האבן הגדולה הזו?" שואל אבא  ???
הילד מנסה אך רואה שזה ממש לא שייך לכוחותיו ומוותר . 
אך אביו אינו מוותר בקלות ואומר שוב לבנו
"מה קרה איך אתה מתייאש כל כך מהר?" 
"אבא, אני לא יכול להרים את האבן הזו. היא גדולה מדי"    :-\
"אתה לא מרים את האבן כי אינך משתמש בכל הכח שיש לך..." אומר לו אביו.
הילד מנסה שוב, הפעם מתאמץ יותר אך הצליח רק להזיז את האבן...
אך בשום אופן לא הצליח להרים אותה ומתייאש שוב. 
"אתה לא מצליח להרים את האבן כי אינך משתמש בכל הכח שיש לך..." אומר לו אביו.
"אני כן מתאמץ בכל הכח" מתחיל הבן לבכות...         
"לא," אומר לו אביו "חלק מהכח שלך זה גם מה שהסביבה שלך יכולה לעזור...
אם היית מבקש ממני עזרה, היינו יכולים להרים את האבן ביחד ממש בקלות ! ! !"

אז זהו לאחר בקשת העזרה אתה מצליח "לבד"
אבל רק תדע לך שיהודי אף פעם לא לבד ...
תמיד ה' איתו במיוחד אם הוא קורא לו ... 

קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת...

 

תודה לך מי אני, על משל מקסים. ולסברס, 'חוסר אונים' זה מצב, זו המציאות. עובדה, כל פעם שהתאווה תקפה אותי היה לה יותר כח ממני, היא פשוט חזקה יותר.

עכשיו נשאר לי להתנהג כמו אדם שאין לו כח. לא בכאילו. באמת. ההייתי מתחרה עם מכונית מירוץ כשהפרס הוא ביתי או ביתו של בעל המכונית?

האם הייתי נכנס לזירת איגרוף עם אלוף העולם?

להיכנע, עבורי הכניעה היא לנהוג כמי שמשלים עם מי שהוא - איש שחסר לו כח לנצחון על התאווה. פשוט, לא? 

נראה לי שישנו כאן חוסר הבנה מסויים. הספונסר שלי לימד אותי שהפירוש "חסר אונים" פירושו הפשוט הוא "חסר לי כח". כאשר אני אומר ש"חסר" לי כח, זה לא אומר שאין לי כח בכלל. יש לי מעט מאוד כח ובו אני צריך להשתמש כדי לעשות את הפעולות הנכונות. אני לא יכול מול התאווה, וזה לא משנה כמה פילטרים אקים וכמה גדרות אבנה. אבל אני יכול במעט הכח שיש לי לפנות אל אלקוים ולבקש ממנו שיעשה עבורי את מה שאני לא יכול לעשות.

הפילטר מעולם לא הציל אותי והוא גם לא יציל אותי. המאבק שלי בתאווה תמיד נכשל והוא תמיד ייכשל. מה נותר לי? לתת לה' לשלוט בחיי.

"החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו".

אכן, אבקש ממנו לעשות את מה שאני לא יכול לעשות אבל את מה שאני כן יכול לעשות אני חייב לעשות. וזה כולל שמירת העיניים וגם פילטרים אם אני צריך את זה. לא כך?
אז מה שונה במה שכתבת ממה שכתבו מי אני ואסירותודה?

שלום חברים,

אני מרגיש צורך לתת כאן את דעתי מנסיוני וממה שקבלתי מהספונסר שלי:
הפילטרים וכל הטריקים השונים למיניהם הם כשם כן הם - טריקים בלבד.
הם עזרו לי רק בהתחלה כדי להשיג "שקט בטחוני" אך כמו כל הטריקים הם לא מחזיקים מעמד בלי עזרה מאבי שבשמיים.

אכן, בתור מהלומת קרב כנגד התאווה - הטריקים אללו הם כמו לזרוק מטוסים מנייר מול טנקים מפלדה.
כדי לנצח באפילו מערכה אחת אני צריך עזרה.
למה אני צריך עזרה? כי אני לי שום כוח מול התאווה ואפילו הכוח הקטן ביותר.
הכוח היחיד שיש לי הוא הכוח לקרוא לעזרה !!!

לפני המון פוסטים הבאתי כאן את המונח של "כניעה" מויקיפדיה, אני מביא אותו שוב:
"כניעה" - כניעה היא מצב בו חיילים, אומות, או כל קבוצת לוחמים אחרת מפסיקה להילחם ולרוב חבריה הופכים לשבויים, בין אם כיחידים ובין אם כקבוצה לאחר הוראת מפקדהּ. דגל לבן משמש לעתים קרובות לסימון כניעה, כמו גם הרמת ידיים ריקות ופתוחות מעל הראש.

כניעה זו פעולה די אקטיבית.
אי אפשר להגיע לכניעה מלשבת בחוסר מעש.
מי שיושב בחוסר מעש ולא עושה כלום, בסופו של דבר הוא לא נכנע, אלא מובס !!!

הכוח היחיד שהקב"ה נותן לי ומשאיר אותו בידי זו הכניעה !!!

בשבת האחרונה נזכרתי בפירוש יפה שנראה לי קשור לנושא הפוסט.
כתוב בפרשת האזינו: כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו וכו'.
הנשר צריך להעיר את גוזליו כדי שהם יקפצו על כנפיו וכך יוכל להגן עליהם מפגעים.
כידוע פרשת האזינו מדברת לעתיד לבוא.
ושמעתי מסבירים שבעקבתא דמשיחא יש בחינה של כנשר יעיר קינו שד' מטלטל אותנו כדי לעורר אותנו.
המטרה היא ש"נקפוץ על הכנפיים" כדי שנוכל להינצל מהצרות שמלוות את ביאת המשיח.
נראה לי שזה מתחבר למה ששמואל כתב. הפעולה הנדרשת מצידנו היא לברוח לד', את השאר הוא כבר יעשה.

בס"ד
כנוע יקר!
רציתי לספר לך יש לי על המקרר מגנט חמודי...
כך כתוב עליו...

האמת שהפוסט הזה ממש מרגש אותי!
גם לי עלו השאלות האלו עד לא מזמן.. שכחתי אותם.. ועכשיו לאחר קריאת הדברים אני בוחן את עצמי איך אני מתנהל.. ובחסדי ה' אני שם לב שה' ממש מכניס אותי לעניינים..
לפני כשעה חזרתי מסיבוב בחוץ לקראת השבת.. וכמו שאתם יודעים מה שהולך  בחוץ..
אני מצידי פשוט הרמתי ידיים! לא ניסיתי באמת להתמודד! פשוט הייתי מותש מלהתמודד! נכנעתי! דיברתי עם ה'! אמרתי לו שאין לי כוח!  וחסדי ה', אני רואה שזה פשוט עובד! התאווה הלכה לה!
בזכות הדברים האלו אני רואה במו עיני שהתכנית פשוט עובדת!

לאחר מספר שבועות שלא ביקרתי כאן ובקבוצות, מסיבות שונות ומשונות, אני מרגיש היום חסר אונים מתמיד.

כמים קרים לנפש עייפה היה לי האשכול הזה, עודדני ונתן לי המון.

אין לי כח להתמודד, אין לי יכולת להתמודד, אבל טרם השגתי את סוד הכניעה...

מתפלל לאלוקים מעומק הלב, די!!

שבוע טוב.

מצטרף לדברי סוד הכניעה ואסירותדה ואוסיף שבפירוש חלק מהכניעה זה להסיר מבטים, להתקין פילטרים, ובכלל כל דבר שירחיק אותי מהתאווה!

אני יודע שחלק מהחברים לא ממש מקבלים את זה, אסביר את עצמי.

לפני שהגעתי לתכנית הייתי עושה לעצמי הרבה גדרות ועם כל זה נכשל. הסיבה היא בגלל שכל הגדרות היו בשביל להשקיט את המצפון, ש'אין מה לדאוג, יש כאן אינטרנט מסונן והכל בסדר'. אבל בתוך תוכי כבר תכננתי את הפריצה הבאה, ולאחר הנפילה שוב הייתי עושה גדר יותר חזק, ושוב פורץ אותו וחוזר חלילה.
עכשיו אני מבין שאני באמת חסר אונים, דהיינו אין לי שום כח להלחם מול עצמי, ואם אתחיל להלחם תוך מספר דקות שוב אפול. לכן אני מתנהג כמו חסר כח מול התאווה, ולמשל כשאני הולך ברחוב ורואה 'בריאה נאה'.. אני ישר מסיט את המבט כי כאמור אני חסר אונים מולה, ואם אמשיך להסתכל היא תופיע לי בפנטזיות ותגרום לי שוב ליפול. או למשל כשאני יושב מול המחשב ויש איזה ידיעה 'קצת' בעייתית, בשבילי זה אש! אסור לי להכנס לשם! וכן בכל הענינים שריח תאווה נודף מהם..
זה השלב הראשוני.
אח"כ מגיע השלב השני, שהיות ואני לא מסוגל להתמודד גם עם זה, אז כל פעם לפני שאני יוצא לרחוב, או לכל מקום בעייתי, ארים טלפון לחבר ואשתף אותו בחוסר אונים, ואבקש מה' בענווה שיקח את זה ממני.

בקיצור, כל החסימות, הסרת המבטים, וכו' הם טובים, כל עוד אני עושה אותם מתוך החוסר אונים. אם אעשה זאת בגלל שזה איסור, או בגלל ש'לא מתאים שבחור כמוני יסתכל ככה', אפול מהר מאד!

מקווה שהועלתי

mi ani כתב on 21 ספט' 2012 00:43:

אהבתי. מקווה לעשות זאת עם הילדים שלי...