ראשית, הפוסט הזה הוא אחד המרגשים שקראתי.

הפגישה ביום שני היתה אכן עוצמתית, גם בגלל שזו כבר פגישה שלישית, וכבר יש סדר ואופי לפגישות (תודה למוטי), וגם בגלל המסר המיוחד של אסירותודה.

אני רוצה להציע הצעה לחברי "שמור עינך":
"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו היכולת לצמוח מבחינה רוחנית"

נכון, הצלחנו לנהל חיים פחות או יותר יציבים, עם יחסים טובים עם בנות זוגינו, ילדינו והורינו. אבל המחלה המיתה את הצמיחה הרוחנית שלנו. גם אם אוננתי רק פעם בשבוע- זה הספיק לגדוע את הצמיחה הרוחנית שלי.
20 שנה שבקושי התקדמתי מבחינה רוחנית,  20 שנה של טחינת מים - והכל בגלל המחלה.

זה לדעתי מסכם את אוירת הכאב החד שנשבה במפגש, ורוח המוטיבציה להחלמה.

ביום כיפור האחרון לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה - ולא הפסקתי לבכות כמו שלא בכיתי שנים.
והשיא היה במוצאי יום כיפור - כשכולם התחילו לומר "והוא רחום" בהרגשה של "זהו, עברנו את יום כיפור,  נגמרו עשרת ימי תשובה, הולכים לבנות סוכה".
ואני חנוק מדמעות בקושי הצלחתי להשלים את המשפט "והוא רחום יכפר עוון, ולא ישחית" - אולי השנה זה יהיה אחרת..., הלוואי אבא, תודה שהראת לי את הדלת החוצה!

תודה רבה לכולכם, על המסרים החזקים שלכם, על השיתוף המדהים, כל אחד מכם, עם סגנונו המיוחד, הופך את הקבוצה שלנו לדבר מדהים.

ברור, שאחותינו הגדולה SA היא זו שפרצה לנו את דרך ההחלמה. ברור שבלי החברים המסורים מ-SA לא היה לנו סיכוי. תודה לכם זלמן ואסירותודה שאתם מעבירים אותנו את הכביש (ביטוי חמוד של אסירותודה).

גמר טוב
עובד

תודה לך moved היקר, זה לא רק 'להעביר' כביש... לימדו אותי שזו הדרך היחידה להשאר עליו...

אז אסירות, האם לאחר 7 שנות נסיעה ברכבת הנופים משתנים מעט או שהם זהים פחות או יותר?

מתנת, הם משתנים, ועוד איך. הכל נהיה ברור חד נעים ויפה יותר. זה לא אומר שבהכרח יותר קל. כל החושים ערים יותר. והדבר החשוב בשבילי - מבין ב"ה יותר מאי פעם כמה אני מוגבל בזמן השימוש במחלה וכמה יכולות אינסופיות יש להחלמה.

נ.ב. לא הבנתי מה שייכות השאלה לפוסט הזה.

בס"ד
אפשר לקבל פרטים על הקבוצה?
למרות שסדר היום שלי עמוס מאוד
אך נראה שזו קבוצה מיוחדת, שלא כדאי לפספס...

תודה רבה לכל הכותבים בשרשור הזה.
כבר שקלתי לוותר על הפורום הכתוב, ולשקוע בקבוצות הטלפוניות ובעבודה עם הספונסר - והנה הגיע משהו שנגע בי בצורה מיוחדת, וחיבר אותי לכאן בחזרה.
אני עדיין בחשש מהקבוצות החיות, והשרשור הזה דוחף אותי עוד צעד קדימה כדי להגיע ולהשתתף, לפחות בקבוצה של שמור עיניך. 
התעוררו בי כל כך הרבה רגשות מעורבים כשקראתי, הזדהיתי עם חלקים וקשה לי עם חלקים אחרים, שאני מרגיש מוצף מכדי לשתף כאן. מקווה לחזור פעם נוספת ולעשות זאת.
תודה רבה מאד.

תודה רבה יהודי שמח ומי אני, חברים יקרים, מחר יום שני - ג' שבט התשע"ג - המפגש החי הבא, אל תפספסו. יש תועלת רבה במפגשים הללו.

בהחלמה.

בס"ד
זה ממש ממש חבל לי שלא יכול להגיע למפגשים
בדרך כלל יום שני זה יום שלי ללמודים
אך אשתי התחילה קורס בעבודה דווקא ביום שני (שום דבר לא קורה בעולמו של הקב"ה בטעות...)
אז בנתיים נאלץ לוותר על המפגשים ולהכיר את הפנים שמאחורי ה"כינויים"
בהצלחה רבה מכל הלב!

צדקת אסירות ומחילה מכולם. פשוט "תפסתי טרמפ" על פוסט כלשהוא ללא נסיון לקרא מה נאמר בו ואני שמח שהפוסט לא הוסר ממסלולו בעקבות כך.

אכן זכיתי להשתתף, שמח מאד על כך. בשביל רשמים כתובים עוד מוקדם, אבל היה מאד משמעותי, ובע"ה מתכוון להמשיך ולהגיע.

אתמול דווקא במפגש החי שהייתי היה שם א' שמסר את צעדו הראשון. מרגש עד דמעות. באיזה שהוא מקום הוא עבר מסלול דומה לשלי. (לא כל הפרטים)

קבענו להפגש ולשוחח בארבע עיניים. בטוחני שאני אישית יפיק מכך תועלת עצומה. (יש לי מס' דברים לברר אצלו ואקווה שלאחר שהדברים התבהרו אוכל להסתכל לו בעיניים ולהגיד שאם הוא הצליח לצאת מזה אז אין שום סיבה שאני לא אוכל)

אוי כמה יחלתי לאדם שכזה. ככל ששמעתי וקראתי לא הרגשתי חיבור אמיתי. הרגשתי היתה שנכון כל א' סוחב את החבילה שלו ונכון שחלק עברו את אשר עברתי אך היה זה בזעיר-אנפין. לא באותם מנות. ומימלא כולם אמנם מנסים להבין לליבי אך ישנה חומה (אני אישית בניתי אותה) שמפרדת בינינו. אקווה שדרך השיחה הזאת התלבנו הדברים ואצא סו"ס מריכוזי העצמי. דבר המפריע לי מאוד בהחלמתי.

שאלה לי למי שבSA:
אם אני מרגיש בנתיים שאני מחלים בצורה טובה בשמור עיניך,
יש עניין ללכת לקבוצות SA?
וכן,האם יש שם מגבלת גיל?

במסגרת חפירות היסטוריות שאני עושה בימים האחרונים, הגעתי לפוסט הזה, שממחיש את המתיקות והחן של הצעדים הראשונים והמהוססים של שמור עיניך. מקווה שזה בסדר להקפיץ - נראה לי שלחברים נוספים תהיה תועלת.
הרגשתי קנאה. הרי יכולתי להצטרף עוד קודם. יתרה מזו: אפילו כבר הבנתי והפנמתי שבסופו של דבר אצטרף, ורק האומץ לקפוץ לברכה היה חסר. אז למה לא זכיתי להיות שם ברגעים הראשונים והעוצמתיים האלה?
רצונו יעשה. רק שאזכה לקבל שהוא הבוס ולא אני.


ואז נתקלתי במשפט הזה שכתבת, אסירותודה:




הסתכלתי על התאריך והשעה, והלב החסיר פעימה.
באותם רגעים ממש הייתי שקוע בנפילה נוראה. אני מרגיש מחנק בגרון רק מלחשוב עליה. איבדתי שליטה לחלוטין.
אבל הקב"ה יושב ובורא אורו של משיח...
כמה דקות אחרי שכתבת את זה, אישתי תפסה אותי.
תודה רבה ה'.

סליחה שאני חופר, אבל בכנות. (הבנתי שאשתך תפסה אותך לראשונה. תקן אותי אם אני טועה) האם לא היה עדיף שהיא "תתפוס"אותך הולך למפגשים?

שום דבר לא קורא בעולמו של אלקים בטעות.
מה שהיה - זה בדיוק מה שהיה עדיף.
במקרה הזה גם קל לי להבין את זה, כי אני יודע על עצמי שאילו הייתי הולך לפגישות בעצמי, זה היה עם הרבה פחות חוסר אונים. הייתי מתגאה שהנה, אני מנהל את ההחלמה שלי, אני מוציא את עצמי מהבוץ. אז ה' הראה לי שזה לא בדיוק ככה. ויש סיבה נוספת שלא נוח לי לכתוב למה טוב שהיא תפסה אותי.
כמובן שאני לא ממליץ לאף אחד לחכות שאישתו תתפוס אותו. אבל בנוגע למה שקרה לי אישית זה בפירוש היה התרחיש הכי טוב שאפשר.