בס"ד                                               
עברה עלי שבת מקסימה, לא מאמין שזה מה שאני כותב, אבל זו העובדה הפשוטה, הייתי בחברת הורי אחי אחיותי גיסי וגיסותי, ולא נעלבתי או עלבתי באף אחד. ההפך, היה לי נעים איתם. האחיינים והאחייניות לא צרחו מדי, הדרשנים לא הטריחו את הציבור (גם לא אני, אבל רגע, עוד נגיע לזה בהמשך) ואיני יכול שלא לזכור כיצד 'חגגתי' בחברת משפחתי בעבר, ולהודות לבורא עולם שהביאני אל ההווה, למי שהביאני עד הלום.

זה לא תמיד היה כך, ישנם במשפחתי כאלו שעדיין יש להם פצעים שלא הגלידו משבט לשוני, יש כאלו, שפצעי לא הגלידו מלשונם... במהלך רוב חיי הבוגרים התקשורת שלי עם אבי היא קרב מילים מתחכם, סוג של 'הורדת ידיים' או ריצוי וחוסר כנות, עם אמא שלי שוחחתי בעיקר על הא לפעמים גם על דא...

ככלל התייחסתי למשפחתי כאוסף של אנשים לא ברורים שהמשותף לכולם הוא סבל מאותם הורים... ניקח כדוגמא את השירה בציבור, נושא משפחתי מוכר בציבוריות הדתית, לא אהבתי לשיר שירי שבת איתם, כי חוץ מאבא שלי שהיה עסוק בהלחנת מנגינות נוספות... היו עוד בני משפחה ללא כישורים מוזיקליים, הקשר שלהם לנושא מקרי ולמרבה המבוכה הם משוכנעים שהינם 'התגלית' הבאה. לא פעם הצרמוניה הביכה אותי, בהחלמה לימדו לשתוק. אך עד אז...

רטנתי באופן קבוע, היו לי הערות על כל דבר, כמי שלא היה לו ערך עצמי משלו, ניסיתי לעלות על עגלתם של אחרים, הערתי לדרשנים, בחוסר טאקט התווכחתי בכדי להתבלט ואספתי לי פאשלות, לאחר זמן נודע לי שהיו בני משפחה שהעדיפו לא להתארח אצל ההורים כשהייתי שם. כואב אבל אמיתי. פירשתי את הנחמדות כחולשה ובטפשות לעגתי לכל מי שלא ענה על הקריטריונים המפוקפקים שלי לשיח לא מתורבת.

ובגלל שזכרתי מניין באתי איני יכול שלא להתרגש מהשבת הזו, אתם יודעים מה, מההכנות לה, כבר ביום חמישי בלילה חשתי בחוסר השקט מתגבר, ב"ה ידעתי לזהות אותו. ישבתי לכתוב מה אני מרגיש, ולמעשה זו היתה רשימה של פחדים, פחדים מהעיר בה התארחנו, מהבית בו שהינו, שיבקשו ממני לדבר, שלא יבקשו ממני לדבר, ומעל לכל, המשפחתיות הדביקה הזו...

מעדיף להיות בפינה שלי בשקט, אין לי כח לרעש של אחיינים ואחייניות צווחניים, מעייף אותי להיות נחמד לאנשים שאין לי איתם שיחות ארוכות ביום יום. הראש שלי נמצא במקום אחר... כשסיימתי את הרשימה היה לי  ברור שאני תקוע עמוק בעצמי, הכי קל להסתגר, ללבוש את המסכה למתוח חיוך ולקלל את העולם ויושביו. איזה חסד, יש תוכנית: הקראתי אותה לחבר, ובקשתי ממי שלו מלוא הכח שיתן לי את הדרוש כדי לצאת מעצמי, לא לקחת, לתת.

והוא נתן, מלוא חופניו, לא הרגשתי שום רעש בנפש. הצווחות לא חדרו לנשמתי, דברי התורה והתודה והברכה דווקא כן, לא הערתי לאף אחד, השתדלתי לשמח ושמחתי. איש תוכנית בא לבקרני בליל שבת (לכדתי חבר נוסף באמצע שיטוט ליד האולם בו אכלנו...) שרתי עם הזייפנים וזייפתי בעצמי בלי רגשות אשמה... שבת בבוקר דברתי לראשונה בחיי ההחלמה שלי, אל מול כל המשפחה, היו לי פרפרים בבטן, רגע לפני שהתחלתי לדבר נזכרתי שאני סקסוהוליסט, אז אמרתי את תפילת השלווה (לחשתי אותה, נו באמת, אל תגזימו) וקיבלתי אותה.

נינוח לחלוטין פתחתי פי, והאירו דברי תורתו הקדושה, ונהר יוצא מעדן... ארבעה ראשים... המלבי"ם (כדאי לראות בפנים.) ארבע אפשרויות – קנאה, תאווה, כבוד. וחכמה... ארבעת ילדיו של למך... כל אחד מהם 'שיכלל' את יכולותיו בבחירתו, התמקדתי בנעמה (הייתם מאמינים, האישה הזו חיה מעל 1500 שנים!) והחמאתי לחתן שבחר בנהר הרביעי... למרות הערות ביניים של אבשלי... הייתי נוכח כפי שלא הייתי מעולם.

היה לי כיף, שקט ומסופק סיימתי את דברי, ואז קיבלתי את הצמרמורת - ראיתי את אשתי מחובקת עם אמא שלי ואחותי - בוכה מאושר, מאוחר יותר סיפרה לי שאחותי - היודעת מי אני -  אמרה לה, שהכל בזכותה. צודקת.

והאמת היא שהכל בזכותו יתברך.  רק הוא יכול - לפקוח עיניים עוורות, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך.

תודה לך אבאל'ה אוהב.

מדהים.

אני רק בצעדים הראשונים של גילוי המשפחה שלי. בעבר היה לי הסכם עם אחד מאחיי שאנחנו לא אומרים דברים רעים על אנשים אחרים אבל יש לזה יוצא מהכלל: המשפחה. זה היה בצחוק, אבל בכל צחוק יש קצת צחוק (השאר זה רציני).

לאחרונה דיברתי עם אבא שלי על דברים שמעולם לא דיברתי איתו. אין לי מושג מה השתנה אבל יש שינוי. זאת עובדה.

פוסט חזק מאוד, הממחיש כמה התוכנית עוזרת מעבר לשליטה על התאווה,[טוב לא שליטה, מסירה לה']  וכמה היא מועילה ביום יום,
אני מאמין שלותיקים זה כבר ברור, אך למתחילים כמוני זה מועיל מאוד.

תודה לך אסירותודה.
הפוסט הזה לימד אותי כמה דברים.
יש חלק מהדברים שאני יכול להזדהות איתם מאוד ואני מתפלל להגיע לאן שהגעת.

תודה רבה לסוד,  נופל וקם, וכנוע. חברים, כל הסיפור להמשיך בדרך. לצעוד. עוד יום. זהו.
אם מישהו היה אומר לי שאלו יהיו חיי הייתי אומר לו שמדובר בבדיחה גרועה...

אסירותודה

אתה מהווה השראה אמיתית.
כשאני קורא את הדברים שלך אני מבין יותר ויותר למה הקב"ה הביא עלי את המחלה הזו.

מדהים! תודה רבה לך אסירותודה!
לימדת אותי הרבה!
עלה והצלח עוד ועוד יום בדרך החלמתך!
ושוב ממש ממש תודה

אני רק יכול לומר שגרמת לי לדמוע בקריאת פוסט זה.
תודה רבה, והלוואי על כולנו.

תודה רבה!
מרגש מחזק ומעודד כאחד!

ההחלמה עובדת.
זה ממש נס!!

תודה רבה לכם עובד, דיינו, בועז ודבוק.
לפעמים גם אני לא מאמין שזה קורה איתי...
הכל מאיתו יתברך - מה אשיב לך והכל שלך.

שלום לך אסיר תודה היקר .

אני מזדהה כמעט עם כל מילה שכתבת ,
גם אצלי החוויות מהמפגשים המשפחתיים לא משהו , 
אם ההייתי יכול לא ללכת לאירועים הייתי מוותר עליהם בשמחה , ברוב המקרים אין לי חשק לחיוכים המזוייפים האלה ,
אני מרגיש לחוץ במקומות האלה אין לי שלווה
(מה שלא נראה כלפי חוץ , אשתי אומרת שאני נראה רגוע והכל בסדר , אבל בפנים הר געש)
תמיד היתה לי תחושה שזה כמו בתחרות כל המפגשים האלו , מי מדבר יותר טוב ?  מי נראה טוב יותר? וכו' ואין לי כוח לזה.
  לחשוב שיום אחד אוכל ללכת בשלווה ולהרגיש נינוח ורגוע , זה ממש כמו פנטזיה אצלי .
אבל אני מאמין שבעזרת ה' ובדרך הזאת ניתן להגיע לשלווה . ולהרגיש טוב עם עצמי .

אשריך אסירות תודה. חיזקתנו מאוד. הלוואי ונזכה להפנים למה התכנית מסוגלת

תודה למתנת הנקיון. ולדובי, תזהר מפנטזיות... הן מסוכנות לנו... סתאם. האמת שגם עבורי זו פנטזיה. יום נקי. היום. עכשיו. כל השאר מסתדר בזמן של אלוקים.

אדם, לא נסחפת, בכלל. זו הדרך. לשתף, ולהמשיך לצעוד. איני מכיר אותך או את אביך, ולכן לא אכתוב עליכם. למרות שאתה מכיר מעט אותי ואת חיי דרך כתיבתי, את אבא שלי אינך מכיר, האמן לי לא היה  סיכוי שיהיה ביננו את מה שיש לנו כיום.

נס.

תודה רבה. התרגשתי מאד. נגעת במקום רגיש, ואני שמח שמצאתי את האשכול הזה היום כשאני בנפילה ובחולשה.