ספק רב אם יש אנשים מתוכננים ומתוחכמים יותר מאתנו המכורים. אין לי מושג אם הייתי כך תמיד, או שנסיבות ההתמכרות עשו לי את זה. דבר אחד ברור לי למדי. אני איש הרבה יותר מחושב מרוב אלו הסובבים אותי. די אם אעשה חישוב קטן אודות אלפי מחשבות ותכניות זדוניות שהתרוצצו בתוכי שנים, על מימוש התאווה, על הסתרתה מאין רואים, גם ממי שקרוב ביותר אלי. 

כורח הנסיבות אילצו אותי לחדד את החושים לכדי חיית יער, המרחרחת אחרי עקבות אדם. חוש הריח לתאווה הפך לכלי רב עוצמה. לו רק היה אפשר להפוך אותו לשימוש אחר, הייתי עשיר כקורח מגילוי מחצבים במרחבי הישימון.

כעת בהחלמה אני לומד להשתמש בכוחות אלו בצורה הפוכה. לגלות שרידי תאווה ולהשמידם בזמן. להבחין בעוד מועד בסופה מתפתחת, בכדי לשבור את כוח האינרציה שבה, ולמנוע התפתחות טורנדו של תאווה.

למרבה הפלא, הפכתי להיות כה ערמומי, שגם לי קשה לפעמים לרדת לסוף דעתי.... לא ממש מדויק, בעצם אני, ורק אני יכול להרגיש מניעים מוצנעים במעשי, אבל לפעמים דרושה כנות חדה כאזמל מנתחים, לנתח את אותם מניעים טמירים ונעלמים של התאווה הבוערת בקרבי. "עקב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו" (ירמיהו י"' ט') מסתרי הלב כה מפותלים עד שדרושה מיומנות גדולה לחשפם.

למשל, למדתי כי אני יכול לפתח טינה "מוצדקת" לכאורה בכל הקשור לתכנית שלנו, באצטלה של כוונות טובות, אך מאחורי הסבך עומד לו רצון למצוא לגיטימיות לניתוק ממנה. אני יכול לרצות לצאת קצת כדי ל"התרענן" מעומס העבודה, אבל הסיבה האמיתית היא יציאה לשחר לטרף... כאשר החיבור לתכנית הוא בשיאו אינני צריך דבר. אבל רק מתרופף לו קצת הקשר וריח ה"שחרור" רוצה לנתק מעלי את מוסרות התכנית הכובלת את התאווה. 

אי שם בתוככי ליבי מצטברים להם אנרגיות של החלמה, אבל גם... פנטזיות על "נפילה הראויה להתכבד". פעם, לפני שהכרתי את התכנית. עברתי עשרות! שנים בלי אף נפילה "רצינית" בשפת ההמון. (יש שיאמרו אולי, שאצל מכורים לא משנה באמת עומק הנפילה, כל נפילה היא נפילה) התכנית הסבירה לי בטוב טעם שעשרות שנים יכולות להיות רק פרומו לצניחה טוטלית במדמנת התאווה, שאם לא אעצור ממש עכשיו, עוד במים הרדודים יחסית, אני או טו טו צונח לתוך בולען שיעלים אותי לנצח...

אני חייב לשים לב כל הזמן, שהעיסוק סביב המחלה וההחלמה, יכול להיות מסוכן אם אסיח את הדעת. מצד אחד, אני זוכה להחלמה ולנקיות כפי שלא זכיתי מעודי. אך מאידך אני מקבל בהחלט "מושגים" כיצד ניתן לממש את התאווה בצורה המסוכנת ביותר. הנקיות יכולה לטפח תחושת שקט שלפני הסערה. מחשבות על חגיגה גדולה ומפחידה "פיצוי" על רעב מתמשך....

וכאן מגיעים להם ה"טיפים" לתכנון הנפילה. אני, ורק אני יכול לזהות את המניעים. חשוב עד קריטי עבורי לבדוק היטב מה עומד מאחורי כל "ברוגז" שלי עם התכנית. מה מסתתר מתחת כל "חוסר אונים ממש ממש אמיתי" שאני יוזם כטריגר להתרחקות מחיבור חיוני. אם אני באמת ניצב מול קושי, או שנוח לי ליצור משבר מדומה שיכשיר עבורי את הדרך לנפילה הבאה. 

בדיוק כאן נכנס לתמונה הצעד השני, "ואל בנתך אל תשען" אסור לי לסמוך על שיקול דעתי לפעמים עד כאב, בדרך כלל אני לא לגמרי מטומטם, כדי שלא אוכל לסמוך על שיקול הדעת שלי, אבל כאן מול התאווה פשוט אין ברירה. עם כל הכאב, אני חייב כניעה גמורה כדי להכיר בכך, שרק כח גדול ממני יוכל להחזיר אותי לשפיות. הכח הזה הוא בראש ובראשונה אלוקים, אבל גם חוות דעת בלתי נגועה בשיקולי התאווה. למישהו אחר הרבה יותר קל להבין היכן מסתתרת התאווה אצלי. כיון שאין לו נגיעה בקשר לתאווה שלי. כל זה, אם אני לא רוצה להתחיל לתכנן את הנפילה הבאה שלא תבוא.

אשריך. זה היה פוסט משובח על טיפ לכניעה ומתכון למפוכחות מושלמת... החוויה שלי בצעד 2 היא שמדובר בכח גדול שהוא כמוני - מי שמכיר את התאווה הכרות אישית, כזה שיכול להבחין בכל 'השטיקים' שלה, הרווח הרבה יותר משמעותי.

אדם יסודו, הפוסט גם מחכים גם נכתב בכישרון (כתמיד). תודה רבה.

האמת שכשקראתי את הכותרת חששתי קצת להכנס... נכנסתי בעיקר בגלל סקרנות - ובליבי תפילה שלא אתאפס שוב. (הזעתי הרבה עד שהיגעתי ליומי השלישי....)
אלא שליבי היה סמוך ובטוח שאדם מחלים שכותב בתוכנית החלמה ככל הנראה הוא כותב טוב (ואם לא - יש כאן צנזורה טובה  ויעיפו אותו מכאן כמו טיל)
פשוט נדהמתי מהעומק. כמו הרבה פוסטים אחרים שנכתבים כאן.
תודה אדם. תמיד ידעתי להעלים עקבות ובעבודה כבר העיפו עובד א' לאחר שביקשו ממני (כמה מגוחך) לעקוב אחריו (היו חשדות ש"מישהו גולש" ובאופן טיבעי אני הייתי העובד ה"צדיק" ו"הוא" החשוד....)

פוסט משובח במיוחד! עמוק ואמיתי! 
תודה.

מילים כדוברנות.  תודה.