בחוגי המכורים מסתובבת בדיחה. מה ההבדל בין דת לרוחניות? הדת היא עבור אלו שלא רוצים להיות בגהינום והרוחניות היא עבור אלו שהיו בגהינום.

כאשר סיפרתי את הבדיחה הזאת לספונסר שלי, הוא לא צחק. הוא טען שלא רק שזה לא נכון, אלא שהבדיחה הזאת (בכל צחוק יש קצת צחוק, השאר זה רציני) מצביעה על כיוון מחשבה לא נכון ואף בעייתי. בשעתו לא הבנתי למה בדיוק, אבל אחרי כמה שיחות נוספות עם הספונסר נראה לי שהבנתי מעט על הדרך בה יהודי שומר תורה ומצוות צריך להתייחס לכל הנושא הזה של רוחניות ותאווה. אז בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בדברים.

אי אפשר להתכחש לעובדות. חברים רבים שמתחילים בדרך הצעדים ומתחילים בחיים רוחניים, חווים ירידה בקיום התורה ומצוות. יש לזה הרבה הסברים וההסבר המרכזי הוא שבזמן השימוש בתאווה, קיימתי המון מצוות (חלקן בהידור רב) רק כדי להרגיש טוב עם עצמי, וכעת סוף סוף אני לא משתמש בתאווה, אני יודע שאני חולה וממילא אני מרגיש שאני יכול לשחרר קצת. הנה דוגמא: במשך שנים ארוכות הקפדתי על טבילה במקווה בכל מחיר ממש, אבל היום אני לא כל כך מקפיד. למה? כי בזמנו הרגשתי חוטא ומטונף וממילא הייתי חייב טבילה במקווה, אבל היום אני מבין שבעצם הלכתי למקלחת כדי להרגיש טוב יותר (מה שהכין את הקרקע לנפילה הבאה), ואילו כעת כשאני מרגיש טוב ונקי - אני יכול להרשות לעצמי לוותר על כך.

אבל ההסבר הזה לא מספיק ולא מקובל כיון שאם אני אומר שהחלטתי "למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו", הרי ברור שאלוקים "כפי שאני מבין אותו" רוצה שאקיים תרי"ג מצוות התורה, אז איך החלטה שכזאת יכולה להוביל לכך שאפסיק לעשות דברים שאלוקים רוצה שאעשה? משהו כאן בעייתי.

אז כנראה שזה קצת שונה והנקודה שוב טמונה בכך שאני חולה. ניקח לדוגמא אדם החולה באופן פיזי והרופא קובע שעליו להתפנות לבית חולים בשבת, הרי ברור שאלוקים רוצה שהוא יסע בשבת וזאת ההלכה בשולחן ערוך. אדם שיחליט שהוא מעדיף להסתכן כדי לא "לחלל שבת" לא מבין הלכה פשוטה. יתירה מכך, ברור שאם יש לו נקיפות מצפון על כך שהוא "נסע בשבת" הוא פשוט לא מבין את המצב שלו או את ההלכה, כי על פי ההלכה הוא מחוייב לנסוע בשבת. עד כאן הדברים מקבילים למצבי כחולה, כיון שבמצבי אם אתחיל להיכנס לחרטות והאשמות עצמיות על כך שאני לא מקיים בהידור את התורה ומצוות - זה יגרום להחמרת המחלה שלי, ולכן אלוקים רוצה שכעת אשחרר. אלוקים לא רוצה שאחמיר עם עצמי ואהיה אכול בנקיפות מצפון, כי אלוקים רוצה שאהיה בריא בנפשי.

לאידך, אדם שנוסע בשבת לבית חולים, יודע היטב שזה הוראת שעה וכאשר מצבו יאפשר זאת - הוא יפסיק לנסוע בשבת. זה הרי המהות של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". לא בהכרח שזה יקח שבת אחת, זה יכול לקחת גם שנים של חילול שבת במקרה שהמצב לא משתפר מספיק כדי לנתק אותו ממכשירים כאלו ואחרים, אבל בסופו של דבר - הרעיון הוא שהחולה יבריא ויחזור לקיים את התורה והמצוות.

כך גם לי ברור שהתכנית הזאת מטרתה הסופית המוצהרת היא לא רק לעשות אותי אדם רוחני אלא בפירוש לקרב אותי אל הקב"ה על ידי קיום התורה והמצוות כפי שמפורשים בשולחן ערוך, דהיינו קיום התורה ומצוות כפשוטם. יתכן שכעת אני לא במצב שזה אפשרי, יתכן שזה יקח הרבה זמן, אבל ברור שזה הכיוון. אני לא מוטרד מכך שכעת אני לא יכול לקיים את כל המצוות בהידור, כיון שאני יודע שאני חולה וכעת אני בגדר אחר, אבל יחד עם זה אני יודע שבסופה של הדרך הזאת יש גם תחנה סופית והיא ברורה לחלוטין.

כאשר אני אומר שהחלטתי למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו זה אומר שאני יודע בפירוש שבנקודת זמן זו או אחרת זה יכלול את כל מה שאלוקים רוצה שאעשה ולא ישאר בגדר של "רוחניות", אבל עד אז - יתכן שהדרך תיקח זמן.

ואני סבור הייתי ש(לפחות לדעת חלק מהחברים פה) המחלה תלווה אותנו עד זיבולא בתרייתא והתחנה הסופית זה "יושב בסתר עליון"

תודה לך סוד יקר, כרגיל. עונג. המשפט הזה בעייתי כי לא פעם הוא שימש הצדקה ליחס מבזה לדת, אלוקים, רבנים עדות קהילות ומנהגים,  סוג של מרידה במוסכמות 'שלהם', אני לא זקוק למה שהם צריכים,

והכי כואב שמי שמחזיק מהמשפט הזה ברצינות לא מנסה לשאוף להתקדם ולהתקרב, הוא לא מקבל את הדברים כזמניים אלא שוקע בבינוניותו הדתית וכך למעשה מחמיץ הזדמנות להתקרב ועוד לאביו שבשמים.

לא אפריז אם אומר שזה גם עלול להיות מסוכן. מאוד. טינה היא רעל גם בעטיפת צלופן מרשרשת של צדקנות והיאחזות במיתות כואבות. אין לנו את הפריבלגיה לבקר לשפוט ולהתרחק ממקום של אנטי.

התחנה הסופית להבנתי היא להיות צמוד לאלוקים, ובשביל איש שומר מצוות משמעות הרעיון הוא לקיים הכל, קלה כבחמורה.

יישר כח סוד על הדברים
הצלחת לבטא במילים מה שאני חווה בתקופה האחרונה
אצלי הדברים כך..
אני אדם שלא יודע לחיות על פי השכל ושיקול דעת אני חי בעיקר על פי הרגשות וחוויות.. מסיבה זו בדיוק התמכרתי לתאוות המין..
במשך השנים בניתי לימוד תורה שמותאם לאישיותי המקולקלת.. אם היה לימוד תורה שלא חוויתי בו חוויה רגשית, מבחינתי היה ניתן לבטל אותו!
בחודשים האחרונים אני מרגיש דילול בקשר לתורה מהסיבה שעכשיו גיליתי תחליף למילוי החוויות הרגשיות-רוחניות בחיי
עד היום התמלאתי מספרי החסידות, מספרי אמונה, ועכשיו יש את דרך הצעדים, שלעת עתה היא משמשת עבורי כתחליף!
זה לא שיש לי משהו נגד התורה, ההיפך! עכשיו אני אכול מצפון על כך שמה שמחייה אותי זה לא התורה האלוקית הנצחית, אלא תורה אחרת של החלמה שייסודה מבשר ודם (יכול להיות שגם דרך הצעדים ניתן למשה מסיני? )
עם כל זה אני בטוח שבהמשך הדרך ארפה את עולמי הפנימי שיחיה פחות על רגשות וחוויות, אחיה יותר ביציבות, כך שאוכל ליהנות מ2 העולמות..
תודה רבה

סוד - תודה רבה על הפוסט הנפלא.

עכשו הכל מתחבר לי.

מהפעם הראשונה שדרכתי בבית כנסת ועד היום אני חווה חוסר שקט, עצבים ורצון עז שהתפילה כבר תיגמר.
גם כשנהייתי יתר "דתי" התחושות האלו לא נעלמו.
יותר מאוחר כבר הייתי יכול למצוא את עצמי קם מאוחר ומתפלל יחיד ולפעמים כלל לא מתפלל.

היום אני יודע שכל זה חלק ממחלתי - מאישיותי המלאה פגמים.
בעבר זה היה מנהל את חיי בצורה כזו שדבר גרר דבר.
היום כבר למדתי לקחת את הדברים בצורה הרבה יותר טובה. (אני כבר לא מלקה את עצמי - על שום דבר !!!)