בוקר טוב. אני קורא את חילופי הדברים רק כעת. הרשו לי להגיב ולחלוק באופן רחב. על מנת לעשות זאת, אכתוב מעט באריכות.
בחיים 'הרגילים' שלי אני לומד פסיכולוגיה.
הכפירה הקיימת בפסיכולוגיה הרבה יותר 'מתוחכמת' מאשר הכפירה שקיימת בתחומים אחרים, שהרי מדובר בשיטות טיפול - אנשים נעזרים בזה, אז לכאורה הכל טוב. אבל האמת אינה כך.
ההיסטוריה של הפסיכולוגיה רצופה במאבקים מהו טבעו של האדם ומהי מטרת קיומו. אתן דוגמא בוטה להמחשת העניין:
הפסיכולוגיה האמריקאית ניסחה 'כלל אצבע': 'אם זה עוזר לך בחיים - זה טוב'. כלל אצבע זה גרר באופן ישיר את ההנחה הבאה: 'הפרעה - זה מה שמפריע', על כן אם להימשך לגברים זה לא מפריע, זו לא הפרעה ואין בכך כל בעיה.
כיהודים איננו יכולים לקבל כלל זה, יש לנו בעיה עקרונית עם האמירה של 'אם זה עוזר - זה טוב'.
דוגמה קלאסית נוספת: על פי מגוון עמדות פסיכואנליטית - לאדם אין שאיפות רוחניות 'אמיתיות'. כל שאיפה רוחנית היא 'השלכה' של שאיפה להגיע לשלווה חומרית, לרגיעה ולהרמוניה (בעבר דיברו על דחפים מיניים מודחקים, היום מדברים על זהות יציבה ומסתגלת).
עמדות אלה שהיוו את הזרם המרכזי בממסד הפסיכולוגי, לא מקבלות את המונח 'מחלה רוחנית', ולא מקבלות את השאיפה שלנו לקירבת אלוקים כשאיפה אמיתית אלא כהשלכה של היחס שלנו אל ההורים, אל החברה, אל המימוש העצמי שלנו וכו'.
להבדיל, המחלוקת מהי מטרת האדם, מהי מהותו וכיצד הוא מגיע לקירבת אלוקים קיימת גם בין גדולי ישראל לאורך הדורות.
ניקח דוגמא מייצגת, של קשת:
1. הרמב"ם סבור שמטרת האדם היא להבין את החכמה הקיימת בעולמו של הקב"ה, להבין את החוק והמהות, וליישם התגלות זו בחיי צדקה ומשפט. הרמב"ם קובע באופן חד משמעי שהבחירה החופשית היא מרכז הוויתו של האדם, ושאין דבר כזה 'התמכרות שלא ניתנת לפיתרון' באמצעות מאמץ אנושי. ההשלכה של האחריות, לדעת הרמב"ם, מהווה בריחה ילדותית. אסור לאדם לחשוב שיש משהו שהוא לא יכול לשנות בהתנהגותו.
2. ר' צדוק הכהן מלובלין ורבו בעל 'מי השילוח' סבורים שאין דבר בעולם שהאדם יכול לשנות. רק הקב"ה משנה 'באמת' את השורשים של ההתנהגות שלי. כל מה שאני יכול לעשות זה 'לנסות', הקב"ה הוא שאחראי על התוצאה. מטרתי אינה לשנות אלא למסור לקב"ה את התוצאות. מטרת האדם היא לראות כיצד הקב"ה נמצא בכל מקום ובכל דבר, כיצד הוא מנהיג את העולם, כולל את עולמי שלי. המצוות מאפשרות לעשות זאת אך לא תמיד באופן מלא. צריך לחיות חיים רוחניים, להיות חסיד המחפש את המעבר ולא רק צדיק שמדקדק להגשים במדויק את רצון ה'.
3. חלק מבעלי המוסר סבורים שהטבע האנושי רע מיסודו, לא ניתן לשכל האנושי לשנות את האדם. יש צורך בעשייה של 'עבודת מידות' בעשייה מוסרית ולא רק בהבנה. המצוות ולימוד התורה לא בהכרח מספקות בהכרח עניין זה (זהו הוויכוח המפורסם של בעלי המוסר עם החזו"א), ועל כן יש צורך ב'סדר מוסר' וחבורות מעשיות העוסקות בשינוי ההתנהגות בדרך של 'פעולות הפוכות', למשל.
4. הרב קוק סבור שהטבע האנושי טוב מיסודו, אלא שיש לפתחו ולעדנו על מנת לעשותו לשלם ולקדוש. על כן, הוא קורא לאדם ללכת עם האינטואיציות שלו ועם רצונותיו הטבעיים, מתוך אמונה שהקדושה נובעת מתוכם. על כן, באופן עקרוני, כתפיסת עולם - הרב קוק לא יקבל את הפרשנות של חכמי המוסר ל'תורת הנגיעות' ואף לא את חוסר האמון החבד"י במשמעות של עשייה ערכית בלא התבטלות לאלוקים (זו הסיבה שהוא ותלמידיו מסנגרים על החילונים, ואכמ"ל).
ארבע עמדות אלה שונות במהותם וחלקם הגדול לא מאפשר לקבל את עקרונות היסוד של עבודת הצעדים!!!!!!!!!!
כל ניסיון ליישב בין פרטים שאנו מוצאים ברמב"ם, למשל, לבין עבודת הצעדים מהווה בעיני חוסר הבנה של המערכת כולה.
האמת צריכה להיאמר. ברגע שמדברים על 'מחלה רוחנית', לא ברור בכלל שחלק מגדולי ישראל היו מקבלים את הנחות העבודה שלה.
[הדבר דומה למה שאנחנו עושים בלימוד 'מסילת ישרים' של הרמח"ל. כאשר רואים את הספר במסגרת כתביו כולם ברור לנו שמדובר בספר הדרכה כיצד להגיע אל הקדושה אליה הוא חותר כמקובל. אנו (או לפחות אני), לא חיים בתוך עולמו הרוחני של הרמח"ל, ועל כן הפכנו אותו לספר של 'הדרכות' בעבודת המידות. ההדרכות טובות, והלימוד משמעותי, אך ברור שהספר כולו היה מיועד לקחת אותנו למקום אחר. במובן זה, אנחנו 'מגייסים' את התובנות של הרמח"ל בעבודת המידות לתוך עבודת המידות שלנו, בלא לשים לב שאנחנו למעשה חולקים עליו].
כבר כתבתי בעבר ואחזור ואכתוב גם כן. גם ב'פסיכולוגיה היהודית' וגם בנושא שלנו צריך להבחין בין 'הפרקטיקה' לבין 'עקרונות היסוד'. כאשר מדברים על 'פרקטיקה', על דרך עבודה מעשית, לעתים קרובות ניתן למצוא הדרכות מעשיות דומות, למרות שהן נשענות על עולם רוחני אחר.
על כן, אני יכול למצוא ברמב"ם הדרכה שדומה לחשבון הנפש של צעד ארבע. למצוא בבעלי המוסר הדרכה שדומה לבקשת העזרה של צעד שתיים, ולמצוא בר' צדוק הדרכה שדומה לצעד שלוש. אך עדיין, אין זה אומר שהם מסכימים עם הצעדים.
לסיכום: להבנתי, יש מגדולי ישראל שעמדתם העקרונית 'יושבת' יותר מדויק על הצעדים מאשר אחרים (למשל, ר' צדוק ור' נחמן), ויש שממש לא (למשל, הרמב"ם ורס"ג). למרות זאת, אין זה אומר שלא נמצא הדרכות דומות.
את התשובה האישית שלי לקונפליקט הזה אתן רק ברמיזה, מכיוון שהיא מסובכת מבחינת 'ההשקפה' והפוסט כבר מספיק ארוך -
אני, כמכור, מעדיף 'לספר' לעצמי את הסיפור שלי באופן שעוזר לי להתקרב לקב"ה. במובן זה, אם זה מקרב אותי לקב"ה זה עוזר. זה נכון שהרמב"ם היה חולק לחלוטין על הצעדים ומעיף אותי מכל המדרגות אם הייתי אומר לו משפט כמו: אני חסר אונים אל מול התאווה, אבל בשבילי - הדיבורים של הרמב"ם אינם מקרבים אותי לקב"ה. על כן, במובן זה, גם בעולם 'ההשקפות' אני משתמש בעיקרון האמריקאי, המופיע גם בתוכנית: אם זה עובד - זה טוב.
בוקר טוב.
נתן
