ערב (לילה) טוב חברים.
[אני מקדים ואומר שאני מתאר את זווית הראיה שלי, (איך שקיבלתי אותה מחברים וותיקים ומהספרות), ועל כן אני מקווה שאיש לא יפגע...].
                                                          ***
"אני לא אוהב להיזכר בזה, מה בדיוק עשיתי, מה הייתה התפאורה בגיהנום אליה אני לא רוצה לחזור. אני מעדיף לשכוח. לשכוח שאני חולה, לשקוע בהחלמה. בהצלחות. בדקויות של האם עשיתי את הפעולות מיד או רק אחרי 'מבט שני'. אני ופורנוגרפיה? אני ושיחות...?אני ו...
לא, אני לא שייך לגועל הזה. הוא לא חלק ממני; עברתי את זה. אפשר להמשיך הלאה, אל 'החיים האמיתיים'.
התחושה הזו, כך לימדו אותי, היא אחת מהמסכות היותר ערמומיות של התאווה שלי. היא משכיחה ממני איפה הייתי, היא גורמת לי לחשוב שסיימתי. זהו, אפשר 'להתקדם', שפרק התאווה בחיים שלי נגמר. וכך אני חוזר להכחשה, ולבסוף - כצפוי, לנפילות.
אז בכל פעם שאני עולה או מדבר, בטלפון או בקבוצה,  אני צריך לומר: הייתי שם. אתם מבינים - שם!!! וכשאני אומר את זה שוב ושוב, אני ממשיך לזכור.
אוקיי. הפנמתי. ביצעתי.  אלא שכאן יש לי בעיה.

בשנים האחרונות חשבתי שהבעיה שלי היא הפורנוגרפיה. חסמתי אותה. לא עזר. חסמתי יותר טוב. לא עזר. סיפרתי לאשתי בהקשר מסויים. לא עזר. התפללתי על פגם הברית. לא עזר. והרשימה של ה'לא עזר' הלכה ותפחה...רק כשהגעתי ל'שמור עיניך' הבנתי שהבעיה שלי היא לא הפורנוגרפיה.
חברים, הבעיה שלי היא ההתמכרות. הפורנוגרפיה היא רק הדרך שלי לברוח מהכאב, אותו הכאב שנגרם על ידי ההתמכרות.
מדהים ומזוויע שאני בורח דרך פורנוגרפיה, אבל זה עניין בפני עצמו. כרגע מה שברצוני להדגיש הוא שבכל השנים האלה כיוונתי למקום לא נכון. ניסיתי לפתור את הבעיה על ידי זה שסגרתי עוד ועוד נתיבי מילוט, אבל המשכתי לברוח - וממילא איתרתי פרצות, בנואשות, בטירוף, אבל איתרתי.
איך אני מטפל בבריחה עצמה? ממה אני בורח? מה כל כך מכאיב לי, שאני צריך לברוח ממנו עד לסמים הפורנוגרפיים האלה?
לצערי, גיליתי התשובה הרבה יותר גרועה משחשבתי בתחילה.
אם הפורנוגרפיה היא שם, באינטרנט, ולכאורה אפשר להתנתק ממנה. גיליתי שמהבעיה שלי, איני יכול להתנתק.
הסיבה פשוטה - איני יכול להתנתק מעצמי.
זה משהו בתוכי. אני מכנה אותו 'ההתמכרות' או 'המחלה'. משהו אצלי, באיך שאני מתנהל, בסגנון החשיבה שלי, בתכונות אופי יסודיות ביותר שלי, אשר עם חלקם נולדתי, עם חלקם גדלתי ואת חלקם בניתי בעצמי, יוצר כאב.
אתם מכירים את זה, כשיש קוץ ביד, וכל תנועה רק מכניסה אותו יותר פנימה. ככה זה אצלי, משהו 'יושב' לא נכון - והכאב צף.
אם אדם נורמאלי בורח מדי פעם מכאב, אצלי הבריחה נעשתה לאובססיה. איני יכול לשאת את זה. להביט לעצמי בעיניים. להביט לתוך הלב, להפנים מה זה אומר עלי מה שעשיתי, ודפוסי החשיבה 'סופחי האשמה' שלי רק מוסיפים פצע על פצע וחבורה על חבורה.
אז מה הפלא שאני חייב לברוח? בנואשות, בטירוף, בתסכול, אני רוצה לאבד את המחשבה, לשקוע במשהו אחר, משהו בו החיים שלי לא יעמדו לביקורת הזו, משהו שיטשט בעוצמתו את היום יום הזה, שאני מרגיש שאיני רוצה לשהות בתוכו.
אז ברחתי, לתאווה. השתמשתי בתאווה כדי להסוות את הכאב.
ההסוואה עבדה.
לא הרגשתי כאב (עד אחרי נפילה). לא חשתי את הסחרור שהאישיות שלי מובילה אותי בתוכו והמשכתי את חיי - מפוצל אבל מתפקד. מפורק אבל עם תדמית של מאורגן. מוקף הצלחה חברים אבל בודד וחסר ביטחון.
כיום, אני מעוניין להצהיר על האמת - לספר לעצמי שוב ושוב, אני חולה. האישיות שלי פגועה. אני אגרסיבי כלפי עצמי, אני לא מאמין שאני ראוי להערכה ק"ו לאהבה. אני מפחד לעמוד מול עצמי בלא הישגים (ולו שיהיו הישגים של החלמה, העיקר שיוכיחו לעצמי שאני בשליטה).
במה השתמשתי? את מי זה מעניין? הפוך - אני מפחד שאנשים יטעו בי, שאנשים יחשבו שאני מכור לפורנוגרפיה.
והרי זה בדיוק מה שגרם לי להחלים סוף סוף - ההבנה שהפורנוגרפיה הייתה יכולה להתחלף באכילה, או בספינינג. בכל בריחה שהיא.
לפעמים כשאני שומע אנשים מפרטים את כל רשימת השימוש שלהם אני רוצה לצעוק עליהם בתסכול: אתם בטוחים שאתם מכוונים למקום הנכון? אתם בטוחים שאתם חיים מתוך תחושה שהבעיה היא 'אני', האם אתם חיים מתוך הבנה שזה בכלל לא משנה במה השתמשתי.
ולפעמים אני אפילו רוצה לומר גם לאלו שניכר בהם שהם מבינים את הפער הזה: אתם מבינים את הסאב-טקסט העולה מבין דבריכם? אתם, במו פיכם עלולים להטעות את האנשים כמוני, שהתמכרו 'רק לפורנוגרפיה', אנשים כמוני עלולים לחשוב שזה לא רציני, שהם לא באמת מכורים, שהם 'מכורים לייט', וכך במקום לעזור להם להגיע לתחתית האישית שלהם ולבקש עזרה, אתם מונעים מהם להיפתח, כי הם מרגישים 'מכורים סוג ב' (מטורף? אבל בהחלט אפשרי). 
[לעתים, יש לי אפילו חשש נוסף. לעתים ה'מכור סוג ב' שעוד לא הפנים מהי הבעיה עלול פתאום להיחשף לעובדה שהוא סוג ב' ולרצות לפרוץ את הגבול. אביא דוגמא מעצמי: אצלי, בחסד ה', זונה היה מושג לא ממשי. פתאום אני רואה אדם שאומר לי, 'יש דבר כזה', זה קל, זמין, פשוט, עשיתי את לא מעט פעמים. ואם אני לא שם, בתחתית, אם לא ברור לי שזה גיהנום - אני פתאום יכול לקבל רצון להגיע לשם. להפוך את זה לממשי בשבילי. אסיים הערה זו בדברי המשנה באבות: 'חכמים הזהרו בדבריכם' ובמחשבה על פער אפשרי בין הבאים בשערי 'שמור עיניך' לבאים בשערי SA]. 
                                                                          ***
בשורה התחתונה: אני לא יודע מה אומרות המסורות בעניין. נתקלתי במסורות הפוכות. אני רק יודע דבר אחד:
אני מכור נקודה. התאווה היא הדרך בה ברחתי מהכאב. הכאב נוצר מהאופי הלא מאוזן שלי, שחלקו אולי ניתן לשינוי, חלקו עוצב במהלך ההתמכרות עצמה, ועם חלקו נולדתי.
כשאני מצהיר על עצמי. אני מצהיר על עצמי כמכור. (נקודה)
אם אני בוחר להזכיר לעצמי במה השתמשתי כי אני מרגיש שאני רוצה להדחיק את זה, עלי להדגיש לעצמי פעם אחר פעם:
אני מכור (או מכור לתאווה; כדאי לדעת שהמסורת של הNA היא שאין דבר כזה מכור ל...), על מנת לברוח / ברחתי אל שימוש ב....

אסיים בבקשה שכבר נרמזה בגוף הפוסט: חברים יקרים, היזהרו בדבריכם. לעתים גחלי האש שיוצאים מפינו עלולים ללבות אש זרה.

לילה טוב.

לילה טוב,
דברים יקרים מאוד.
אני חושב על דברים אלה מדי פעם,
ואני חושב איך להצהיר ניקיון היום, לפעמים אני מדבר על התוצאה המינית, ולפעמים על פגמי אופי.
וכמו שיש לי חבר שאומר תמיד באופי ההתמכרות (בהצהרה): הבעיה שלי זה החיים...

מאוד אהבתי את מה שאתה אומר,
ואני עדיין חושב שזה כן חשוב לומר לעצמי איפה מתבטאת ההתמכרות שלי,
כדי שאזכור ממה להיזהר, ולשים דגל אדום במקומות האלה שיעצרו אותי.
אכן אני שומע מתקדמים בצעדים, שבהצהרה מדברים רק על מה שהם מתמודדים נכון להיום, בלי קשר למין.

מסכים מאוד עם זה שצריך להדגיש על הכול שזו בריחה בסך הכול,
וזה יכול לעזור למכורים לייט (כאילו,) להבין שהם לא פחות חולים בגלל שהם בשלב אחר.

אהבתי לפוגשך, נתן.
מעריך,
אינאונימי

נתן יקירי,

ביקשת מזמן שאכתוב את דעתי בנושא והתלבטתי עם עצמי ולכן דחיתי את התשובה. לא שדחיתי את כתיבת התשובה אלא דחיתי את התשובה לעצמי. האם הדברים נכונים (עבורי) או לא?

ראה, אינני איש מקצוע ויש רק חשיבות מעטה לדברים שאני חושב שהם נכונים או שגויים, אבל אני מנסה לחשוב מה טוב עבורי. במקרים מסויימים אקבל את דעת הרוב, אבל במקרים אחרים אעדיף לעשות מה שנכון ומחלים עבורי.

הענין של ההצהרות לא מתחיל ונגמר בפירוט של הגהינום הפרטי שלי, ויש בו שאלות נוספות. למשל אני מתנגד לכל הענין של ספירת ימים (אך ביטלתי את דעתי מפני דעתם של טובים ממני). יש כאן פרטים ודקויות לא פשוטים, ומכיון שמדובר על כרטיס הביקור שלי - כל מילה בו היא חשובה. יש חברים שמציגים את הבעיות בתאווה ויש חברים שמציגים את הבעיות של פגמי האופי. אלו שני צדדים של אותה מטבע, אבל כל אחד בוחר לו צד אחד.

דומני שאתה בעצם מבקש להציג את הצד הזה. יש חברים שההצהרה שלהם עוסקת בעיקר בפגמי האופי, כאילו אומרים: אין לי בעיה עם תאווה אלא עם עצמי. אני מקבל את הדברים וחושב שזה בפירוש צד נכון.

אבל יש גם צד שני. אני קם בבוקר ומסתכל על עצמי במראה. מה אני רואה? ובכן, אדם חרדי נורמטיבי, עם כיפה וזקן, מחייך אליי מהדמות הזאת. אבא טוב לילדים חמודים, בעל אוהב וכן הלאה.

בהמשך היום אני נכנס לאתר חדשות (דתי) ורואה ידיעה: חרדים שבילו במועדונים נסחטו. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא: איכס, כל החרדים השקרנים האלו. אחר כך אני קורא על רב שהורשע בביצוע מעשים מגונים בנער צעיר ואני מתחלחל איך רב יכול לעשות דבר כזה ומיד עוברת לי המחשבה על כמה הוא צבוע הרב הזה. אבל האמת? אני פשוט חי בהכחשה. אני לא מבין שהדברים האלו נכתבו עליי. עזוב את העובדה שזה היה בעבר, אני מדבר על כך שהיום אני מסוגל לעשות את הדברים האלו, אם לא אזכור כמה חסר אונים אני ולא אפנה אל הכח העליון ששומר עליי!

אז אני צריך תזכורת. כן, אני צריך תזכורת שבשיא המחלה שלי הייתי במקומות אלו ואלו. אני חייב תזכורת שאני, החרדי הנחמד מהמראה מהבוקר, הוא אדם שהיה במקומות האלו לא פעם ולא פעמיים, ואם הוא לא יעשה את המוטל עליו היום - הוא יהיה שם שוב.

נכון, ישנם החששות שאתה מציין עבור אלו שהגיהנום נעצר להם מעט גבוה יותר, אני חושש בעצמי מכך. ישנו גם החשש שזה ייהפך לאיזו התפארות מטומטמת של "ראו לאן הגעתי". אין לי תשובות לכל דבר. סורי.

נתן אתה לא יודע כמה אתה צודק, אבל כמו שאמר סוד, החיים הם לא מתכון מושלם ואין רצפט אחד  לכולם  ואפילו בשמור עיניך  קשה לעשות את זה מושלם ,וזה נראה לי גם  חלק מהמסורות, של אס איי, ואיי איי שאין לנו את התשובות לכל השאלות וכל אינטרקציה עם בני אדם אחרים מרקעים שונים יוצרת בעיות, וזה בסדר עם אנו עושים מה שאנו יכולים, 
וצריך לתת משהו גם לקב"ה לשלוט   

נתן
כמדומני שאתה צודק
אבל נראה לי יותר
שהרווח הוא הרבה יותר מהנזק.
אבל הדברים עמוקים.
וכמו שסוד אמר,
אין תשובה לכל דבר,
אז לפעמים מה שנשאר לנו זה להפקיד את הקונפליקטים בידיו של אלוקים.
אני מאמין שהוא יודע לטפל בזה
יום טוב

נתן יקר. שכוייח על הרהורי הכפירה.
הרי התכנית אמורה להכיל ולקבל גם את הכופרים!!!

1. לי אישית זה החיבור לתכנית. בשיאי מעשים מגונים אני מדורג נמוך.
בשיאי פגם אופי, אני בטח מדליה. לכן להודות שאני מכור לעצמי יהיה הדבר הנכון עבורי.

2. בעניין ההתפארות המטומטמת שסוד הציף, נקודה חשובה למודעות.

3. אני מאלו שלא חשב מעולם על כמה ממדורי הגיהנום שחברי היקרים כאן שאבו מהם מלא חפניים...
הגישה שלי לזה זה כמו חיסון. מנה קטנה במינון נמוך של וירוס מומת. וכל מה שלא הורג מחשל.
אין מקום לבריחה של בת יענה מההשלכות של צעידה עקבית אחר תאווה.
וכמו שאמר אינאונימי "דגל אדום".

4. אולי ישנה הפרדה בין שורש המחלה לבין תופעות הלוואי שלה.
לפעמים בטיפול נמרץ יטפלו בשורש הבעיה. ולפעמים תופעות הלוואי מסוכנות עוד יותר והטיפול יתחיל בהם.
מי שאצלו התאווה היא מפלצת השמדה... לכאורה צריך להתמקד קודם בה. וזה צד אחד של המטבע.
ומי שאצלו התאווה היא חולשה כללית אבל מסוייגת, אולי יש לו את הפריוולגיה לתקן זאת מהשורש.
אולי זה הנפק"מ בין אם אקרא לעצמי סקסהוליסט או אגוהוליסט.

5. לי אישית בכניסתי לפורום היה את הספק של מכור קל מכור כבד. ואחרי כמה פוסטים מחכים וטונות של סייעתא דשמיא
הבנתי שזאת לא הסויגיא. הספק הוא האם אני משתחווה לה'? או לעצמי?!
ברוך השם, בזכותכם חברים יקרים אפשר להשאיר את הדיון הזה תאורתי.
כי בכל מקרה יש כאן החלמה לכולנו. זה עובד.

6. וישנה השאלה האחרונה.
בהנהגה של דור רופף ורופס שכזה. האם מותר בכלל להעלות הרהורי כפירה?
או שצריך לכבות את השכל. ולהתמקד בעשיה ולא בהרהורים.
(השאלה היא רק על דיונים בפורום ולא על דיונים פרטיים)

שלום
בקטע הזה אני אגנוסטיקן,
כל אחד יעשה מה שעובד בשבילו
אם כי חכם יהיה להקשיב לאלו שעשו את הדרך לפנינו
וטעו בכל טעות אפשרית,
שמתוך נסיונם כאבם ותקותם נולדו המסורות.
בברכה
מוטי
כבר לא זועם

רק עכשיו הבנתי למה אתה (מוטי) מדבר כל כך הרבה על נביא הזעם...
ברוח היציאה מן התיבה וכו'...

נתן היקר!
יתכן שבעיות רבות באופי נגרמו ע"י התאווה. [כמדומני זה כתוב באחד הספרים הקדושים הגדול או הלבן]
לכן יתכן שאני מכור לפורנו.. לא לשלל פגמי אופי, והיא גרמה לשלל פגמים.  [כל ההלקאה עצמית, התיעוב העצמי, הרגשת הכישלון, זה בא והתפתח ככול שלא הצלחנו להפסיק]




לא רציתי לכתוב על כך אבל אחרי שכבר העלית  את הנושא אכתוב את תחושתי האישית,
אחרי הקבוצה האחרונה, הרגשתי שכל הדיבורים על "עם כמה נשים הייתי"  "איזה דברים מחרידים עשיתי"  יוצרים אצלי שני דברים:
1] נותנים לי את ההרגשה שתכלס' לא עשיתי כלום. כולה אוננתי.  [הרגשתי שהיה סוג של התפארות במעשים, יתכן שזה נובע מפגמי אופי שלי אבל זו הייתה הרגשתי]
2] וזה חמור יותר מבחינתי: הם העלו לי את הרף רחוק מאוד, אמנם ראיתי כמעט את כל סוגי הסטיות באינטרנט, אך לא חשבתי שזה משהו מעבר לעולם הדמיון ההוא שרואים במסך,  ופתאום אני שומע שזה אפשרי! זה זמין! ואם אאזור עוד קצת אומץ אז אוכל להגיע לשם.
שוחחתי על זה עם אשתי, אמרתי לה שזה מדרבן אותי להשקיע בתוכנית, כי אם אני לא אשקיע אז זה עלול להיגמר לא באוננות ובאתרי פורנו.

תודה על הפוסט המחכים.

משה יקירי,

ראה מה כתבת. מחד השיתופים האלו העלו לך את הרף ואפילו נתנו לך להרגיש שלא עשית כלום, ומאידך זה בדיוק מה שהביא אותך לומר לאשתך שלכן עליך להשקיע יותר בתכנית.

שמעתי הרבה חברים מצהירים על פגמי האופי שלהם.
אני לא מעיז לעשות את זה.
מבחינתי זה כמו לומר "ראו, אני כבר מתקדם בתכנית, אני כבר יודע שהתאווה היא לא הבעיה אלא פתרון שגוי,
ואני אפילו מצליח לזהות את פגמי האופי שלי."
אם אני אומר כזה דבר זה עלול לתת לי תחושה של הצלחה.
אבל המחלה שלי דואגת להרחיק ממני תחושות של הצלחה.
אני מכור לתחושת הכישלון.
לכן אני ממשיך לומר את הטקסט הקבוע שלי, בו אני מצהיר על ההתמכרות לתאווה בלבד.

נקודה נוספת:
אני לא יודע אם זו הסיבה, אבל כל עוד אני לא מצהיר על ההתמכרות לפגמי האופי, יש לי 'פטור' מלתקן אותם.

אוי נתן,
כמה אתה מדויק.
היום בבוקר הייתה לי שיחה עם הספונסר על צעד 4. אמרתי לו שהגיע הזמן שאכתוב על הטינה המרכזית שלי. אחת הדמויות הקרובות לי ביותר שלה אני שומר טינות מכאן ועד הירח.
הבטחתי לעצמי ולו שהיום אני עושה את הצעד המפחיד הזה ופותח הכל.
אז דבר ראשון החלטתי להתעכב על כל שטות אפשרית אחרת.
אחרי זה הייתי "חייב" להציץ בחדשות... וכן, המחלה קראה לי מהצד כל הזמן. שמעתי אותה אומרת לי "בא! עזוב אותך מלחפור!"
ורציתי, כל כך רציתי לברוח. ואני עדיין באמצע, שבר כלי בתוך שבר מתקשה להביט באמת ולא מצליח לעשות שום דבר אחר מועיל. ממש כמו פעם שחשתי חזק חזק כמה אבדה לי השליטה על חיי.
ואני כותב ועושה הפסקה (מזל שהמציאו את מנחה וערבית) ונקרע כל כולי כי כל כך כואב לי.
ועכשיו, ברחתי לפורום. לקרוא קצת החלמה, לשמוע למה אני עושה את זה והמחשב נתקע שוב ושוב ושלח אותי לפוסט שלך. ואתה מספר על הפגמים שאני בורח מהם כל כך הרבה שנים.
וכך חיברת לי את הכל. ונתת לעוד כמה דמעות לצאת והצעת פתח. פתח שמזמין את כל הכואבים כאן בפורום להביט פנימה. להגיד לאלוקים, "הנני. באתי לכאן כדי להחלים. כדי למצוא את כל פגמי ולתקן אותם. ואני מתקן אותם לכבודך ואני רק מבקש ממך שתתן לי את הכח למסור בידיך את הכל."
אז אני מתפלל בפניך, ובפני כל האהובים כאן את תפילתו של רבי נחוניא בן הקנה "יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם."
אוהבכם,
נעם

נתן יקר, אכתוב את נסיוני, בכור מחצבתי, המקום בו ניצלו חיי הגישה היתה כשלך, כשהגעתי לקבוצת SA ושמעתי את הצורה בה הם מציגים את עצמם, צחקתי להם בפרצוף, אני פחות עדין ממך, טענתי שהם עדיין תקועים בשימוש... גם אני כיניתי עצמי 'מכור לתאווה', עד לפני שנתיים, כיום, בכל פעם שאני קורא לעצמי סקסוהוליסט אני עושה פעולה של החלמה, מקבל על עצמי את הכרעת הרוב...

המשכתי להגיע לקבוצות, שאלתי, התשובות שקיבלתי שאנו שונים מה NA הבושה העוטפת אותנו נוטלת חלק משמעותי בדפוס הפעולה שלנו. ניסיתי את מה שהציעו והבנתי שיש לי בעיה, אני עוטף את חוסר הנוחות שלי בהצדקות. מעדיף לחשוב שהיום זה אחרת, 'שאני כבר לא שם', רק כשניסיתי לדבוק בכך לאורך זמן, רק כשחשתי את הקושי התמידי, להודות בכל פעם במי שאני, נפל אצלי האסימון שאין דבר כזה הבנתי, די, זהו, נגמר. זה מה שהמחלה שלי רוצה שאחשוב.

בנוסף, משום מה אתה מתמקד בבריחה, נכון, אך לא רק, יש מי שחיפש משמעות, ערך. כן ערך. עקום, אבל ערך עצמי מזוייף. זו הסיבה שכשאני מציג את עצמי אני מספר על המחלה הנפשית והרוחנית, וגם הפיזית, כי היא שם.

אכתוב את האמת, יהיה מי שירצה אולי לנסות את מה שהכריע אותי. אבל הוא לא ילך לשם בגלל שהוא שמע על זה ממני, לא בגלל שהוא יקבל ממיני לגיטימציה להליכה לגיהנום. ההגיון אומר שהוא היה מגיע לשם בלעדי. לומר לו לא להשתתף בקבוצה זה כמו לומר לפצוע בתאונה, אל תגיע לחדר מיון, אתה עלול להידבק...

בית חולים כשמו כן הוא, בית שיש בו אנשים חולים. מחלות שונות. עם חשש להידבקות. מי שיטול את האנטיביוטיקה בזמן ירפא, מי שלא, לא. נכון, סטריליזציה הכרחית, אבל החיידקים שבאויר לא ינוטרלו... מכור אמיתי לא צריך שום סיבה או תירוץ להשתמש, גם לא סיפור של מי שהשימוש פירק אותו לגורמי גורמים.

אני מצטער שהמחלה שלי מפריעה לאנשים. היא מפריעה גם לי, מאוד. הדרך שלי להחלים היא לדבר עליה. כל הזמן. לא בגלל שהיא פעילה כיום, אלא כדי שהיא לא תהיה פעילה היום. ביום שאכתוב שהיא מאחורי. היא תבוא לי לפנים.

יש לי רצון אמיתי להחלים, כחלק מההשתדלות שלי, אני צריך להוציא את הפְּנים החוצה, לא אספר סיפורי גבורה ומלחמה, שמעת אותי לא פעם, אם היה לך רצון לעשות את מה שאני עשיתי כתוצאה מדברי, סביר שהוא היה שם לפני כן, זונות היו ויהיו, ומכורים ירצו ללכת עליהן, לא בגלל שיהיה מי שיאמר שזה הרס את חייו.

אסיים בהדגשה, לימדו אותי לחלוק בכנות ובפגיעות, זה לא אומר שאשתף באופן ציבורי את חברי ברעיונות ובפרטים ספציפיים. כדאי לשאול את בעלי הנסיון, אף פעם לא נכשלתי כששאלתי.

נ.ב. בהזדמנות אפרסם פוסט התועלת בלדבר על הכל - באחריות.

נתן, תודה שהעלית נקודה מאד חשובה.

גם לי יש את ה"בעיה" הוז והתחבטתי בנקודה זו ומסביבה במשך זמן רב.
מישהו פעם הגדיר אותי "מכור לייט" (עוד לפני שהכרתי את "שמור עיניך").
גם אני לא הגעתי "רחוק" כמו החברים שנמעכו שם לגמרי, ותמיד אמרתי לעצמי "מילא הם... היו, נהנו, ובסוף סבלו. אבל מה הכאב שיגרום לי לא לרצות לחזור לשם? לאיזו תחתית כבר הגעתי בכדי שאפחד ממנה?"
מנגד, גם אני רצית "להנות" ורק אז לחזור ולעשות תכנית (מי מבטיח לי שזה יקרה?). גם אצלי הרגשתי שהמושגים התקרבו אלי קצת יותר מאשר רק על המסך...
אגב, אסירותודה הזכיר את חיפוש הערך. זה "ה"דבר שאני מחפש (גם פה...). ולפעמים זה עזר לי: בכל פעם שדמיינתי שאני מבקש להשיג ערך מתאווה מציאותית, ירד לי החשק...

השתתפתי פעם בציון דרך של חבר שהגיע יותר רחוק ממני. לאחר מכן שיתפתי חבר בחוסר אונים על כך שה"מעללים" ששמעתי שם הציתו את התאווה שלי.
הוא אמר לי שאקשיב לכאב שבדברים, ולא לתאווה שבהם.

זה תלוי כמובן באופן השיחה. אם החבר מדבר מתוך גישה של "התפארות", ירגישו את זה - זו מחלה. אם הוא מדבר מתוך כאב - גם את זה ירגישו.
על כך נראה לי יותר מתאים לכתוב בפוסט של סוד הכניעה "השיתוף בקבוצות".

בס"ד
נתן יקר!
הדברים מדהימים
באופן אישי מודע לכך שיש לי פגמי אופי רבים
ואחד הפגמים הגדולים הוא זה החוסר מודעות שלי לפגמים שלי...
מעניין שלפני כשלוש שנים מישהו אמר לי את זה (אמנם בצורה אנונימית)
אך לא הבנתי על מה הוא מדבר... :-\
לכן קשה לי מאוד לדבר על פגמי האופי שלי
ועדיין לא מצליח לקבל את "הכרעת הרוב"
כשמציג את עצמי "שלום שמי ... ואני מכור"
יודע שכשצועדים מתקדמים צעד אחר צעד
אז עוד לא הגעתי לשם..
אך גם לא דורך במקום שהייתי לפני שלושה חודשים...