איך נכנס 'אלוקים' לתמונה? מדוע יש צורך בכח עליון? מהי ההחלטה 'למסור'?

משהתחלנו 'לצעוד', מתי שהפסקנו לפעול בצורה הרסנית, כשהתחלנו לבצע את הצעד הראשון – מודים שאנו חסרי כוח ומתנהגים כחסרי כוח, פונים לכוח גדול בצעד השני, ורואים אט אט את ההבטחה הגדולה שבחזרה לשפיות מתרחשת במציאות חיינו. אנו מבינים שיש לנו צורך בכוח הכי גדול שיש.

אנחנו רואים כיצד באמת אנו, שעברנו את גבול העזרה האנושית זקוקים לכוח עליון, לאלוקים. הגענו לאמונה שהא-ל אם נבקשו, יסיר מאיתנו, את אוסף הגישות השגויות שחוסמות את חסדו מלהיכנס לחיינו. בעייתנו היא כיצד ובאילו אמצעים נוכל לתת לא-ל להיכנס לחיינו, הצעד השלישי הוא הנסיון הראשון שלנו לעשות זאת.

כמעט תמיד התנגשנו עם משהו או מישהו, ניסינו לתקן בכח הרצון את בעיות חיינו ללא הצלחה, איזו תגלית נפלאה - כל צרותנו נובעות משימוש לא נכון בכוח הרצון. למרות שהתאמצנו מאוד, כמעט תמיד התנגשנו עם משהו או מישהו, בצעד השלישי אנחנו מחליטים להתאים את הרצון שלנו, לרצון שלו מאיתנו, זו למעשה התכלית של התוכנית כולה. האיכות והרצינות של מימוש החלטה ישפיעו על היעילות שלה בעבורנו. (צעד שלוש מתוך: 12 ו12, הספר הגדול, והספר הלבן)

- - - - - - -

למרות שבדרכי העיקשת אני חייב לשלוט, אם לא בתוצאות ממש, לפחות בדרך שבה הדברים יקרו,  קיבלתי מתנה, הבנתי שהאינטליגנציה שלי מונעת ממני למצוא את הדרך לאלוקים, אבל עדיין פחדתי, נניח שאמסור את מה שאני רוצה, מי אני בלי הרצונות שלי? מה ישאר ממני? חילחלה לתוכי המחשבה המחרידה, אין לי כלום חוץ מהרצון החולה שלי.

זו היתה הנקודה שהייתי מוכרח לחזור לצעד השני, הקול מעבר לטלפון הרגיע: אתה מאמין שזה אפשרי? שיתכן ויש עוד משהו שאתה לא מודע לו, שיכול להתפתח אם תתחיל לשים לב אליו? אתה מוכן 'למסור'? כן, אבל, אני אומר שאני מוכן למסור ורגע אחד אחרי זה אני מוצא ששוב פעלתי מתוך ניהול ושליטה שנובעים מהרצון האישי שלי, זה בסדר, אז 'תמסור' גם את זה... זה התהליך, הצעד השלישי ילך איתך לכל חייך, יש לך המון זמן והזדמנויות לתרגל אותו...

אשאל את עצמי: אני מנסה להתאים את רצוני לרצון של אלוקים, או את רצון האלוקים לרצון שלי? אני 'מוסר' באמת? ההחלטה שלי רצינית ואיכותית?

- - - - - - -

חברים התייחסו נא בתגובותיכם רק לצעד השלישי.

אני יכול לומר על עצמי שיש מקרים מסויימים שבהם הצלחתי להיות מפוכח ולהבין מה אני עושה (זה היה בעיקר מיד אחרי שיחות עם חברים) שבהם פעלתי נכון.

ביום שישי חזרתי מיד אחרי שיחה עם חבר הביתה. מיד כשנכנסתי הביתה אבא שלי התרגז שאני לא עוזר ואמר לי לבוא לשטוף כלים.
במצב רגיל הייתי מתעצבן ועושה הכל מתוך כעס.
ב"ה, הייתי מפוכח ופשוט מסרתי את זה לקב"ה, אמרתי תפילת השלווה והלכתי לשטוף כלים.

קרה נס!! עד אז, לא סבלתי לשטוף כלים. בפעם הזאת-אפשר לומר שדי נהניתי...

אני לא מבין, לא מבין!
מה זאת אומרת למסור את רצוננו להשם? מה אמורים לעשות בתכלס? הרי כל אחד יכול להגיד "אני מוסר את עצמי ורצונותי לקב"ה"
מה צריך לעשות? להתפלל?
נשגב מבינתי...

נקח דוגמא קטנטנה,
בשבוע שעבר היתה לי פגישה מכריעה בנושא עיסקי שאני עובד עלליו כבר קרוב לשנתיים.
הייתי אמור להציג עמדה שלפיה ניתן לקדם את המשא ומתן.
דיברתי קודם עם הספונסר, והוא אמר לי, אתה לא אלוקים.
תרפה מניהול העולם, תן לאלוקים את ההגה.
באתי לפגישה, הבאתי את המסמך הבעיתי. ושתקתי.
וראה זה פלא, בלי שיכנועים ובלי קומבינות, הקב''ה סיים לי את המו''מ. כשמוסרים לה' את ההגה של החיים, לא מפסידים.
כדי לתרגל מסירת החיים לאלוקים, כדאי לעשות פעולות הפוכות.
אם אני רוצה לקחת איזושהי אחריות מיותרת, אוותר, אמסור את העול הזה. למי שאמר והיה עולם.
יום טוב

הושיעה סיפור מדהים.
זה גם סיפור של אמונת חכמים

כגון?

אני לא יודע מהם פעולות הפוכות עבורך, אכתוב מהם עבורי.
לפעמים אני מתחיל לכתוב תגובה בפורום...
ובאמצע אני מזהה בתוכי מניעים לא בריאים. צומי, רצון לנהל את הדיון, שליטה, עזרה- שתהפוך אותי למושיע, וכו'.
ומצד שני השכל מסביר לי, אחרי הכל הרי יש פה בן אדם שהולך ליפול, הוא מיואש, אז מהר תגמור את התגובה היפה והחכמה...
אני קרוע בין 2 הקולות הללו שצועקים בי.
פעולה הפוכה תהיה, להפסיק לכתוב, למחוק את מה שכתבתי, או לפעמים לדחות את שליחת התגובה עד שאתייעץ עליה אם היא במקום. זוהי פעולה הפוכה.
כי תמיד הייתי סומך על עצמי ושיקול דעתי, רוב חכמתי ותושייתי.
אם אני כבר לא סומך על עצמי, אני כבר לא מנהל את העולם, יש אלוקים, הוא יציל את הנופלים, הוא יתן תקווה למיואשים, אני מרפה. מוסר. נכנע. מפסיק להרגיש משפיע אין סופי.
הפניה לחבר קוטלת את האגו המנופח, אני מתייעץ.
המחיקה של ההודעה לפני השליחה, מצהירה לי, אתה לא הביג בוס.
אלו עבורי פעולות הפוכות.
זה נורא מסובך, אפילו על ההודעה הזו אינני בטוח שהיא מהמניע הנכון, אבל זה כבר השלב הבא.
כרגע אני מתמקד בלעשות פעולות הפוכות מהטייס האוטומטי שלי.
אוהב
הושיעה

הושיעה- האמת שקצת סיבכת אותי אבל ממה שהבנתי נראה לי שאני צריך עוד הרבה מה ללמוד.
נראה לי צריך לעשות פעולות הפוכות מהטבע שלנו כי הרי כל אחד יש לו מן גאווה (אפילו קטנה ביותר) ברגע שהוא יודע שהוא מצליח לעזור למישהו ואפילו במעט, אבל מצד שני זה נראה לי בסדר גמור כי בסופו של דבר אני עוזר לאותו אחד, לא?
אז יש לי אפשרות לענות לו ואולי להתגאות בעצמי שאני יכול לעזור למישהו.. שאני כן שווה משהו בכול זאת. ויש לי גם אפשרות לא לענות... ואז? מה יקרה?
או שאותו אחד יפול או שלא, אבל מה איתי? אולי אני עשיתי לא טוב בכך שכביכול וויתרתי על הגאווה הקטנה שלי והבן אדם נפל??

דבר שני הקדוש ברוך הוא הביא אותנו לעולם ונתן לנו דעת ובחירה חופשית, האם הוא מצפה שנגיד לו "תודה רבה השם שנתת לי דעת אבל אני לא חושב שאני יכול להחליט מה טוב לעשות או לא טוב, אז פשוט קח את זה אליך ותשאיר אותי בחוץ"????
האם זה מה שצריך לעשות? הרי זה שובר את כל החינוך שלי מגיל 0 שבעצם הקב"ה נתן לנו שכל כדי שאנו נחליט מה לעשות ולבחור בטוב או ברע.

מצד אחר אני יכול להגיד בוודאות שברגע שאני בורח לתאווה ולפורנו. בוודאות אין לי שכל באותו רגע . פשוט השכל מתנתק מהגוף ואז אני עושה מה שאני עושה. ואח"כ השכל חוזר אלי ואני מתחרט ואומר "מה עשיתי?"

אני מצטער אם בילבלתי אותכם פשוט אני במצב שאני בעצמי מאוד מבולבל..

יהודי יקר,
האמת אני מבולבל לא פחות ממך. רק מנסים ביחד למצוא איזה קו בין כל הנקודות.
במילים פשוטות יותר,
אלוקים נתן לנו דעת, נתן לנו בחירה. האם השתמשנו נכון במתנה הזו? אני לא. האם יכול להיות שאיבדנו את שיקול הדעת הישר? אני כן.
אחרי שאיבדתי את הדעת, וברור לי בעליל שחיי נשלטים על ידי דחפים חיצוניים ולא על ידי רצוני הישר,
אז אני נכנע לקב"ה. בתיאוריה, אני מוסר לו את קבלת ההחלטות. אני מוסר לו את הרצונות שלי. בפועל, אני מתייעץ עם חברים והספונסר ומקבל את דעתם על פני דעתי.
כשנתרגל לעשות הפוך מהאינסטינקטים, הפוך מהטייס אוטומטי, ביום שאני יחשוב לפני שאני מזיז את האצבע,
אז יהיה יותר קל לי לשלוט על האצבעות הלוחצות על המקלדת......
בהצלחה חבר יקר,
אין איזה שכל או חכמה שיסבירו את הנושא, ויראו לנו את שביל הזהב. ידע מעולם לא היווה עבורי כוח.
רק יש סיכוי טוב שאבא שבשמיים ירחם עלי ויתן לי לחוות את השלווה, את הקבלה העצמית, לחיות בשלום עם מידותי ההפוכות.
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו.
אמן.

אבל האם איבדנו את שיקול הדעת לכל דבר? האם שום דבר שאנו עושים אין בו שיקול דעת?
אני לא מרגיש ככה, אני חושב שעדיין יש לי דעת להחליט מה טוב לי ומה לא טוב לפחות בחלק מהמקרים.
לגבי התאווה אני מרגיש שאין בי דעת כמו שאמרתי שהשכל בורח ממני. אבל לגבי שאר הדברים? אני לא חושב..
אני יכול לומר שהתאווה השתלטה לי על חלק מהחיים ומניעה אותי לעשות דברים לא טובים, אבל היא לא השתלטה לי על כל החיים.
ואולי מי יודע יום אחד אני כן יגיע להבנה הזאת..

השיקול דעת שלנו לקוי כשאנחנו נמצאים במצב של בריחה. הבעיה היא שאנחנו לא תמיד יודעים מתי אנחנו במצב של בריחה.
לכן תמיד אנחנו צריכים להתנהג כמו אנשים חסרי שליטה לחלוטין.
אני יכול למשל להחליט שעכשיו בגלל שאני רעב אני ילך לאכול.
אבל אני לא יכול להחליט שמה שיוציא אותי מהדיכאון זה ללכת עכשיו לאכול. כי בדברים האלה השיקול שלי לקוי.

עכשיו אני מבולבל לגמרי. "אנחנו צריכים להתנהג כמו אנשים חסרי שליטה לחלוטין"??
למה? איך זה בדיוק מועיל לי? זה יכול להזיק הרבה פעמים!
ואיך בכלל אני יכול להחליט אם השיקול שלי בדבר מסויים הוא נכון או לא?
אני מצטער שאני חופר לכם אני פשוט רוצה להבין ולקבל אני לא מצליח...

אם אני מכור לשוקולד, בצורה כזאת שאם אני רואה שוקולד אני לא יכול להתאפק מלאכול אותו, הדבר האחרון שיכול לעזור לי לצאת מההתמכרות זה, לאכול שוקולד.
הבעיה שאני בתור מכור, אם אני לא מבין שאיבדתי שליטה על חיי, אני יחשוב שדווקא עם ההתמכרות לשוקולד אני מספיק חכם להתמודד לבד.
עכשיו אני צריך להבין שהסיבה שאני זקוק לשוקולד, היא לא בגלל שאני כל כך אוהב שוקולד, כי הרי אחרי שאני יגמור את השוקולד אני יכנס לדיכאון למה נפלתי שוב, הרי זה משמין ולא בריא.
הסיבה שאני זקוק לשוקולד היא בגלל שאני מרגיש תחושת חוסר פנימית, ואני בטוח שמה שימלא לי את תחושת החוסר, וירגיע אותי זה השוקולד שאני יאכל.
כל עוד שאני לא מודע לזה שאבדתי שליטה על חיי, ואני ינסה להתמודד עם הבריחה לבד, המקום היחיד שאני יברח אליו זה השוקולד. מה לעשות ככה עובד המוח החולה של המכורים.
אבל אם אני יבין שאבדתי שליטה על חיי, ואני לא יכול להתמודד לבד, אני פשוט יפנה לחבר ויספר לו על הקושי הזה. אני יפנה לאלוקים ויספר לו על הקושי הזה.
הקושי לא עובר בנס, יש לזה גם הבנה פסיכולוגית.
כי הרי לא הייתי צריך את השוקולד, הייתי צריך את הפורקן שחשבתי שהוא יביא לי. מה שאני עושה כשאני פונה לאחרים זה, שאני מווסת את הוצאת הפורקן בצורה נכונה.
ואת כל זה לבד אני לא יכול לעשות.
לכן אני יכניס לעצמי שאבדתי שליטה על חיי, ובכל דבר בחיים שיגרום לי צורך לברוח אני מיד ילך ויעשה את הפעולות של 12 הצעדים. ורק כך אני יצליח.


דרך אגב לפי דעתי מסירה לאלוקים היא לא דבר פשוט, אבל היא דבר נרכש. בהתחלה פשוט מספרים לאלוקים את החוסר אונים ואת הקושי, גם אם ממש מדברים ביובש ובלי לב. לאט לאט לומדים למסור את הדברים באמת.

חברים יקרים, העסק קצת התפזר פה, אנסה לתרום מעט יותר סדר מהנסיון שלי - מכור שצועד את הצעד הראשון כהלכה מודה שאין לו כח מול התאווה, מתנהג כפי ההולם את מעמדו, יודע שיש לו בעיה עם התנהלות בחיים. כי התאווה לא הבעיה האמיתית שלו. ההפך, היא פתרה לו את הבעיות, ואז בגלל האובססיה וחוסר היכולת לעצור היא הוסיפה עליהן. כהנה וכהנה. נקודה.

באופן אישי לא היתה בעיה להודות בחלק השני של הצעד הראשון - אבדה לנו השליטה על חיינו, ובמהלך הזמן למדתי שיש חברים שלא מתחברים עם התחושה שהחיים הלכו להם, כי זה לא קרה, המעטפת החיצונית עדיין לא קרסה. ולאלו אכתוב, שלא חייבים להיות הומלס כדי להודות שיש לנו רגעים שאין לנו עליהם שליטה, נכון לא תמיד איבדנו את שיקול הדעת, אבל הנגיעה האישית, התנודות הרגשיות, והיחס מהסובבים אותנו הופכים עם הזמן למשמעותיות יותר בתוך תהליך קבלת ההחלטות שלנו.

לאחר זמן של מפוכחות בתוכנית אנחנו מבינים שהחלטנו כל מיני דברים שהם לא נכונים לנו, זו המציאות שלי ושל לא מעט מחברי, לדוגמא, היה לנו לא נעים לסרב למוכר בחנות וכך הוא 'דחף' לנו מוצרים שכלל לא היינו צריכים...  היו גם מקרים הפוכים, רצינו למצוא חן (בעיני מוכרת?!) וקנינו דברים הזויים... או שרבנו עם הקרובים לנו בגלל צניחה ברגשות,  כעס וזעם על עצמנו או תחושות של אשמה ובושה קשות מהכלה. 

מי שנשאר תקוע בצעד הראשון סובל. למה? כי זו הרגשה נוראה לעמוד מול העצמי בהתגלויותיו השליליות, זו הסיבה שכדאי לצעוד את הצעד השני - לפנות החוצה, מי שעושה זאת בעקביות מגלה שאפשר אחרת, שניתן לחיות בשפיות ללא תאווה. כך הוא הופך למאמין שניתן לחיות בשפיות ללא תאווה.

כל כח אנושי בסופו של יום הוא מוגבל, זו הסיבה שמי שצועד נכון את הצעד השני מפנים שהוא צריך את הכח העליון ביותר שקיים. כדי שנוכל להתחבר אליו באמת  ונפקיד בידיו את דברים החשובים ביותר שלנ, את חיינו ויי היקרים לנו, אנחנו צריכים ללמוד לסמוך עליו, לא בכאילו, באמת. מה זה אומר?

לדוגמא, נסו לדמיין את עצמכם עומדים על רמפה גבוהה, ומטים את גופכם לאחור כשראשכם מופנה קדימה ואינכם רואים את מי שנמצא שם כדי לתפוס אתכם... אתם רק שומעים אותו... כמה מורכב שמוט את הגוף לאחור, הרגשתי את זה כשעשיתי סנפלינג לראשונה הגעתי למקום של גלישה שלילית (ירידה בסנפלינג ללא שום תמיכה לרגליים) האינסטינקט המיידי שלי היה להצמיד את הרגליים ל... כלום.

הרגעים האשונים היו מלאי בעתה, רק כשלמדתי להרפות את האחיזה בשום דבר, רק כשהפסקתי להתנדנד על החבל, כשעשיתי מה שהציעו לי - להשען על הרתמה, יכולתי להנות מהנוף המרהיב. (מערת קשת למי שתוהה) זה בעצם מה שמציעים לי בצעד השלישי (תרגעו, לא צריך להרתם בין שמיים לארץ כדי להבין זאת, זו רק החויה שלי) תתחיל להרפות, אתה לא באמת שולט בסיטואציה, תעשה את התפקיד שלך - תשען על הרתמה החזקה בעולם. 

לסיכום, למסור את הרצון - המחשבה, את החיים - את הפעולה. לבקש מהבורא שהמחשבות והפעולות יהיו תחת ההשגחה שלו, איך עושים זאת? על ידי שלא פועלים על סמך מחשבה עצמאית, לא בגלל שהיא בהכרח לא נכונה, אלא כי הנסיון המוכיח שהאינטרס, הרצון העצמי יכול לקחת אותה למחוזות לא נכונים.

אסירותודה -אשריך!
היטבת להסביר!