אפשר לומר שיש לי מין פיצול אישיות כזה.
  מצד אחד,  לפעמים אני באמת מרגיש ככה,  חסר אונים.  לאחר החטא,  אני אומר לעצמי "מתי כבר תבין שאתה לא מסוגל לשלוט על זה? "
אך מצד שני,  במצב הביניים,  כמה זמן אחרי הנפילה ולפני הנפילה הבאה,  אני מרגיש שיש לי את זה,  אני יכול לעמוד בחטא הזה (במקרה שלי חטא שז"ל ), רק אם אני אזכור את ה',  אקרא ספרים מחזקים, אצעק אל אבא וכו'. לפי זה נראה לי שעדיין לא מיציתי את הצעד הראשון.
 ישר כוח על השיטה,  נשמע מדהים!
אשמח לתגובות.

אז במקום שאצטרך לחטוא כדי להיות בצעד הראשון - להרגיש חוסר אונים,
אני עושה דברים אחרים שבדרך אגב מונעים ממני ליפול.
אני מתקשר כל יום ל3 חברים, ואומר להם כך (ע"פ הוראת הספונסר שלי):
"בוקר טוב, אני חסר אונים מול התאווה וחיי הפכו בלתי ניתנים לניהול,
אני מתקשר ואומר את זה, כדי שלא אחשוב שאני יכול להתמודד עם התאווה לבד,
וארגיש שאני באמת חסר אונים, ושאין לי שום סיכוי מול התאווה.
אני מתפלל לה' שיתן לי לקבל את החוסר אונים שלי".
אני עושה את זה בגלל שאני לא מרגיש חסר אונים כשאני לא עושה את זה.

המסקנה היא,
חוסר אונים לא באה לבד (בהחלמה),
אלא עושים פעולות כדי להפנים את זה,
כדי שלא נצטרך ליפול ולהכיר את זה מהכישלון.

בהחלמה