הספונסר שלי חוזר על משפט שמגיע מקבוצות AA (אלכוהוליסטים אנונימיים), שם אומרים שכאשר הגענו לקבוצות, החברים השתינו לנו בבירה. או במילים פשוטות: לעולם לא נהנה שוב בשתיה כפי שנהננו לפני שהגענו לתכנית. משטעמנו טעם החלמה - לא נוכל יותר ליהנות מהנפילה.

המשפט הזה נכון עבורי ראשית כל מול התאווה עצמה. בעבר, כאשר לא טעמתי טעם שפיות, כאשר לא ידעתי שניתן לחיות חיים שפויים ונורמליים בלי תאווה, יכולתי לשכנע את עצמי שהפיתרון לכל בעיותיי נמצא בתאווה. יכולתי ליפול מתוך מחשבה מטופשת שהפעם סוף סוף יהיה לי כיף בנפילה. נכון, ידעתי מנסיון של אלפי פעמים שאין כיף בנפילה ובודאי זה יכאב מאוד, אבל הראש החולה שלי הצליח לעבוד עליי בקלות רבה. היום, כאשר אני חושב על נפילה, נהיה לי רע. אני יודע שלא יהיה לי כיף, אני יודע שאצטרך לחזור אחר כך לתכנית מאפס ובקיצור - הבירה בטעם של שתן. (זה כמובן לא ימנע ממני ליפול אם לא אעשה את הפעולות הנכונות של הצעדים, אבל זה יכול לעזור לי להפסיק להתבכיין ולהתחיל לצעוד).

המשפט הזה נכון עבורי לא רק מול התאווה אלא בכלל על החיים. לפני התאווה היו לי חיים שבהם פגמי האופי היו חלק די מהנה מהם. העובדה שסבלתי מכל פגם אופי באופן חמור, בכלל לא הגיעה להכרתי, ובמקום זה נהנתי מהם. למשל הכעס או הצורך בשליטה. אני אדם שבתעודת הזהות שלו היה כתוב: כועס, אוהב להתווכח, חייב להיות בשליטה (היו כתובים עוד כמה דברים אבל הם היו בפונט קטן יותר). אהבתי את זה. בימי הישיבה הויכוחים נתנו לי דלק. זה נתן לי את ההוכחה שאני טוב יותר מכולם. עובדה שאני יודע להתווכח ולנצח. הכעס פתח בפניי דלתות (כך דמיינתי), כיון שאף אחד לא אהב להתעסק איתי.

ואז הגעתי לתכנית והסתבר לי שפגמי האופי האלו רק הרסו לי את החיים. אז התחלתי בעבודה של צעדים 4 עד 7 כדי להשתחרר מהם. לפתע ראיתי שהצורך בשליטה גורם לי רק סבל, שהכעס רק מרחיק ממני אנשים והויכוחים לא ממלאים אותי בכלל אלא משאירים אותי מרוקן.

אבל לפעמים מגיע יום שבו מתחשק לי להושיט יד בחזרה אל הסמים הרוחניים שלי, לא אל התאווה אלא אל פגמי האופי. אני רוצה להתווכח, לכעוס, לשלוט וכן הלאה, אבל אני כבר לא נהנה מכך. אחרי הפעם הראשונה שראיתי את עצמי במראה הפנימית שלי, הסתבר לי שבמקום טווס יש שם אדם פצוע. זה לא מחזה נעים בכלל. אז כעת אני רוצה שוב להיות טווס ולפרוש את הנוצות שלי, אבל אני כבר יודע שמה שבאמת יהיה זה לא טווס אלא חיה פצועה. בקיצור, שוב השתינו לי בבירה.

לפעמים זה יכול אפילו לעורר כעס. ברגעים של חוסר שפיות, באותם זמנים שבהם אני רוצה לחזור ולהשתמש בכל הסמים הרוחניים שלי, אני כועס על החברים שקילקלו לי את הטעם של הבירה. אבל הכעס הזה לא משנה את העובדה שלעולם לא אוכל לקבל מהרגשות השליליים ופגמי האופי שלי את אותה תוצאה שהייתי מקבל בזמן השימוש בהם קודם שהגעתי לקבוצות.

אז עם קצת כעס והרבה תודה, אני נשאר בקבוצות וממשיך לצעוד.

תודה רבה לך סוד (מקסים!) היתה לי תועלת גדולה. כתבת עלי, על מי ששתה לא מעט בירה עם שתן, כשהמשקה המחליא  צרב במורד גרוני והתקשיתי לבלוע, רציתי להרוס הכל, ברחמים עצמיים יללתי אני מסכן, היו לי לא מעט הצדקות לנקמה, ואז הספונסר שלי הוכיח לי שאת השתן שלי אני שותה...

עם המון סבלנות הוא לימד אותי להפסיק להשתין במקומות ציבוריים... אני יכול לומר לך שלמרות תחושת הקבס שלי מעצמי, למרות הגועל מאישיותי, הוקל לי, כשהתרחקתי מהשימוש האחרון, ככל שצעדתי, יכולתי לראות את עצמי באור אמיתי יותר, הבנתי שאני בסך הכל אנושי. פגום, בן של אבאל'ה.

וכשסלחתי לעצמי יכולתי לקבל את האחרים, למרות השתן והכאב.

אוהב.

תודה רבה סוד,
כשקראתי על הכעס האפשרי, הזכרת לי מה ששמעתי שקרה פעם באומן.
הגיע חילוני בגיל הטיפש עשרה, וילל וקילל את רבי נחמן:
אני לא מוחל לך! אתה הרסת לי את החיים! אין לי טעם בחיים! אין לי חיי חברה תקינים בגללך!
וכך בלי סוף מקלל בחופשיות ובפתיחות שאופפת את הנמצאים שם.

ניגש אליו מישהו ושאל בחמלה לפשר הצעקות המוזרות.
"אבא שלי הביא אותי לכאן לפני גיל 7, בגלל שרבינו הבטיח שהילד לא יבוא לידי חטא,
ובגלל זה אני לא מצליח עד היום להתחבר לבנות, ואני לא יכול להיות כמו כולם"- - -

כנראה הוא גם מעולם לא טעם את המרירות...

סוד הפוסט הזה ממש הרגיע אותי
איזה כיף שיש אנשים שאומרים בקול את מה שאני מדמיין בשקט.
תודה.
דרך אגב אני לא יודע מה קורה בבירה שלך, אבל הבירה שלי טעימה לי ממש. אולי אני אוהב שתן?? :o
יעקב

יפה מאוד.

אני זוכר את היום שקראנו בספר הגדול על האגואיזם שהוביל אותנו להתמכרות . רק אז נפל לי האסימון והבנתי את גודל הריכוז העצמי שלי שהיה נראה לי הכי טבעי בעולם.

זה כאילו משהוא העביר מטלית על המראה מולה עמדתי- וסוף סוף ראיתי את המצב לאשורו. מאז כל פעם שמגיע אירוע של ריכוז עצמי- אני טועם טיפות שתן על קצה הלשון...

מאז שסיפרתי לאישתי על ההתמכרות ועל פגמי האופי שמנהלים את חיי - אני מרגיש כאילו משהוא מחזיק לי מראה מול הפנים. כשאני מנסה להסב את פני לרגע קט, המראה רודפת אחרי.

לשפוך את הבירה והשתן מהכוס, לנקות אותה היטב, להפוך את הכוס על השולחן, ולחייך לאבא. 

moved כתב on 31 ינו' 2013 09:34:


אתה חושב שזה מציאותי?
כשאני ישפוך את הכוס בירה שלי, אני ידע שעכשיו הגיע הזמן של הילדים שלי להגיד קדיש.

בסך הכל אני משתדל לשים את ה12 צעדים מלפנים, ואת הבירה בתיק גב. גם בשביל זה אני צריך עבודה יומיומית עד 120.

יעקב

תודה סוד.

אני ממש מזדהה עם ההרגשה.

עד שהגעתי לתוכנית-ממש נהניתי מכל נפילה. זה היה הדבר הכי נעים וכיף בעולם.
מאז שהגעתי לתוכנית-אני מרגיש תיסכול עצום כשאני יודע שאני עומד לפני נפילה. זה אומר לי שאני אצטרך לעשות הכל מההתחלה.

ההבנה הזאת שאני זה ש"השתין בבירה של עצמו" (קצת מגעיל אותי לכתוב בעצמי את הביטוי...) ובעצם הכל נגרם מהפגמים שלי-תעזור לי להחלים ולרצות להחלים, לתקן את החיים שלי ולהיות מפוכח (הבירה שלי התקלקלה, אני לא יכול לשתות...)

תודה, פינחס