בס"ד
אין הרבה דברים שמסכנים את חיי כמכור יותר מטינה, כי לא הרבה דברים הם דלק רב עוצמה כמוה. הגיעי הזמן לתת לה את 'הכבוד הראוי' להקדיש לה פוסט ספציפי. אדגיש שאני כותב את הרגשתי האישית, יתכן ויהיו מי שלא יחושו כמוני, מי שמעוניין בתועלת כדאי שינסה למצוא היכן הדברים כן דומים גם אם לא זהים.
טינה עבורי היא רגש חזק מאוד של שנאה הנובע מפגיעה 'באני' הפנימי שלי. כשהאני שלי נפגע, מילה, או משפט, חודרים פנימה משהו מאוד יסודי בי מתערער, אני חש שהזהות העצמית שלי נמצאת תחת מתקפה, אני חווה את הפגיעה פעם אחר פעם, ללא שליטה, כולל תחושות פיזיות מוחשיות ככאבים בגב התחתון, קור בידיים דופק מואץ ונשימות כבדות.
זה לא כעס 'רגיל', זו מערכת שליטה מסועפת של דין בה אני התובע הנאשם השופט והתליין גם יחד, כולל טיעונים לעונש ודמיונות ביחס לביצוע גזר הדין, אני מנהל דו שיח עם נשוא הטינה בתוך הראש שלי, ללא יכולת להרפות. גם במרחק של שנים..
חוק ההתיישנות לא חל על סעיפיה השונים, כל איזכור יכול לעורר אותה מחדש, שם, נוף, מראה וריח. אצלי זה מתחיל כהתכווצות בבטן, ואני מתפרנס ממנה רגעים ארוכים. היא מגבירה אצלי את תחושת המסכנות, את המגיע לי, היא מספקת לי את ההצדקות לנקמות ולמעשה מרחיקה אותי מכל מי ומה שאני אוהב. כי אין מישהו שלא טעה כלפי ברמה כזו או אחרת.
אני סובל (גם) מחוסר פורפורציות, וכשמישהו פגע בי הפגיעה עוטפת את כולי, כולי נפצע. לדוגמא ביקורת. עד שבאתי להחלמה (גם בתוכה, זהו תהליך) לא הייתי מסוגל לקבל מאף אדם שום מילת ביקורת, תבינו, אני איש מלא פגמים, וכשמישהו העיז להעיר לי על אאחד מהם, הוא הפך להיות אויבי בנפש. הפכתי את העולם ויושביו להוכיח טעותו ובטיעונים מבריקים (אשתי פעם אמרה לי שהייתי יכול להיות עו"ד ממולח) ניסיתי לשנות את מה (שחשבתי) שהוא חושב עלי.
התרחקתי מאנשים, לא כלפי חוץ, אבל מבפנים הייתי לאיש מריר שמזהה חולשותיהם של כל הסובבים אותו רק כדי שיהיה לי 'נשק' כנגדם ליום הדין שבהכרח יבוא. בזכרוני (הטוב) מילאתי את ראשי באין ספור אנקדוטות ליום פקודה כנגד כל מי שחי לצידי. כמה זמן אפשר לחיות עם איש כל כך צודק?
שנים של תירגול במסירת חיי לכח עליון, סבלנות של ספונסר, סובלנות של חברי אמת, ושיתוף מתמיד בקבוצות לימדו אותי שאני מורכב מרבדים שונים, המחשבות והרגשות שלי הם האני המסובך שלי, שהתלבש על 'האני' האמיתי שלי – הנשמה. כמו שלכל אבר בגוף יש את התפקיד שלו, כך בדיוק בנפש שלי.
כשם שרכב נוסע הוא מערכת שלימה המורכבת ממנוע המייצר כח ותמסורת המעבירה אותו אל הגלגלים ובלי דלק לא יכול לזוז ממקומו, כך ההתמכרות שלי בנויה ממגוון כשלים אנושיים - מערכת רגשות לא תקינה, חשיבה לא נכונה. ששלחה אותי כמכור אל 'התרופה' הספציפית שלי, אל המקומות החשוכים שנתנו לי את המרגוע והערך, שנים יכולתי לספוג כל מיני מנוולים מתחסדים בקרבתי רק בגלל העוצמה שסיפקה לי שיכחת התאווה.
הטינה נתנה לי משמעות, כן, תחושה מטומטמת שאני חי, זה פסיכי לגמרי אבל כך הרגשתי ששמים לב אלי, שאני קיים. זה היה ערך עצמי מעוות, אבל עדיין ערך. כמובן שיש טינות יותר מצודקות מאחרות, אבל זה לא משנה, כי הן עדיין רעל. אם הן גרמו לי לפצוח בתכנוני נקמה ובאמצע היום אני מוצא את עצמי חולם מה אנאם בלוויה של הבנאדם. אני גמור.
נתתי כאן תיאור קיצוני של הטינה שלי, זה לא קורה בכל פעם, אבל אם נבודד בהילוך איטי את מה שמתרחש בחלקיקי שניות במוחנו כשאיזה מיקרובּ חטף לנו את התור בזמן שאנו ממהרים מאוד ובגללו איחרנו את האוטובוס שהשפריץ עלינו מי שלולית מעופשים, נראה שהדבר לא רחוק מהמציאות...
לסיכום, האינסטינקטים שלי בזמן טינה נשארו כפי שהיו, לא השתנו. הרעל פועל כרעל תמיד, הרעיון הוא לא לשתות אותו – לא להיות בטינה, וזה אפשרי ליד הכח העליון. כשמשום מה אני מתרחק ממנו וחש בביעבוע יש לי זמן קצר וקצוב לעשות סידרה של פעולות מהירות – לצאת מעצמי, לעשות הפוך ממה שאני רוצה, לרוץ חזרה ליד הכח העליון, לפני שהרעל נכנס אלי.
התקווה הגדולה שלי בהחלמה היא שככל שעובר הזמן מהשימוש האחרון לומדים לזהות את הרעל מתקרב ויש יותר פנאי לנקוט בפעולה המחלימה.
נ.ב.
שמתם לב כמה פעמים הייתי חייב לכתוב את המילה - אני - בתיאורי הטינה שלי? השתדלתי להימנע, מה לעשות זה אני.
