"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". מי מוכן להודות בחוסר אונים, ועוד יותר מי מוכן להודות שאבדה לו השליטה על חייו? וככל שזה יישמע מוזר, הצעד הזה, הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים להחלמה מהתמכרות, הוא לא הכי קשה. אחרי הצעד הראשון, מגיעים צעדים שעבור האדם הרגיל והנורמטיבי הם בכלל לא עולים בתור אופציה. למשל הצעד הרביעי של "ערכנו חשבון נפש אישי נוקב וחסר פחד", או הצעד החמישי "התוודינו בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו", וכמובן הצעד התשיעי "כיפרנו במישרין בפני כל מי שפגענו בו". אלו צעדים שכל אחד מהם הוא קריעת ים סוף, כפשוטו.
אז מי מוכן בכל זאת ללכת על תכנית מטורפת שכזאת? מי מוכן לעשות לעצמו חרקירי שכזה? רק מי שיודע שאין לו ברירה אחרת ובכך תלויים חייו. או במילים של התכנית: מי שהגיע אל הקרקעית. כל אדם נורמלי יסרב בנימוס לכל ההצעות של 12 הצעדים, ויעדיף להמשיך לחיות את חייו מבלעדיהם, אלא אם כן הוא יודע שאין לו ברירה.
אבל מה הכוונה להגיע לקרקעית והיכן נמצאת הקרקעית הזאת? לא מעט פעמים אנחנו שומעים חברים המגיעים וטוענים שהם במצב טוב ויש להם בעיה "רק עם אוננות", או כל מיני הצהרות דומות. מגיע חבר חדש לפורום כיון שיש לו בעיה שהוא אמנם לא מצליח להתגבר עליה, אבל אז הוא קורא על חבר אחר שהמצב שלו חמור יותר, והוא מיד אומר "המצב שלי לא כל כך גרוע, ואני נופל רק פעם בשבוע-שבועיים". או במילים אחרות: האם הקרקעית היא מקום ספציפי או שזה משהו יחסי ושונה אצל אל אדם?
ובכן, כאשר החלה תכנית 12 הצעדים לקרום עור וגידים, לא הצליחו לעשות אותה אלא המקרים הקשים ביותר. מדובר על אלכוהוליסטים שהיו כבר יוצאים ובאים בשערי בתי חולים לחולי נפש, או כאלו שהיו רגע לפני בית הקברות. רק הם הסכימו להודות בחוסר אונים מוחלט ולקבל את הצעדים כדרך חיים. כל השאר - העדיפו להמשיך לנסות לבד. מאה החברים הראשונים שהיו בזמן כתיבת הספר הגדול, היו כולם מתים שחזרו אל עולם החיים בנס גמור. הם הגיעו אל הקרקעית ללא ספק. אבל מאז התרחשה תופעה שבעצם "הגביהה את הקרקעית", וגרמה לאנשים שנמצאים במצב הרבה פחות גרוע, להבין שהם בדרך לאבדון, והם לא באמת חייבים להיות שם כדי להודות בחוסר האונים שלהם.
זה כמו אדם שיורד במעלית, אבל אין סימון ושילוט לקומות בהן היא עוצרת. כל פעם המעלית עוצרת, הנוסע מציץ החוצה, אבל לא יוצא כי הוא לא יודע שהוא יכול לצאת. אז הראשונים שיצאו מהמעלית היורדת לאבדון היו אלו שבאמת הגיעו עד לקומה הנמוכה ביותר. אבל אז הם עלו למעלה וגילו לנוסעים הבאים שלא חייבים להמשיך לרדת ואפשר לצאת מהמעלית גם בקומות שנמצאות למעלה יותר. גם מישהו שסובל מהתמכרות "רק לאוננות" או "רק פעם בשבועיים", עדיין יכול לעצור כאן ולהחליט שהוא לא חייב להמשיך לרדת למטה. זאת הקרקעית עבורו. מאידך גם מי שהגיע למקומות שהוא היה בטוח שהם הקרקעית ואין קומות נוספות למטה מכך, גילה שתמיד ניתן לחפור עמוק יותר.
אז איפה הקרקעית? באותה קומה שהחלטתי לעזוב את המעלית הממשיכה לרדת עוד ועוד. אין קומה שהיא בהכרח קומת קרקע יותר מאשר קומה אחרת, עליונה יותר או תחתונה יותר, והכל תלוי בי. כאשר נכנעתי והסכמתי סוף סוף לוותר - זאת הקרקעית שלי.
או כפי שהגדיר זאת חבר: פגעתי בקרקעית כאשר נפל עליי הגג.