מה הבעיה להפסיק ליפול? זאת הפעולה הכי קלה שיש, עובדה, עשיתי את זה אלפי פעמים. אחרי כל נפילה הפסקתי ליפול כאשר החלטתי שזאת הפעם האחרונה ולעולם לא אחזור להשתמש בתאווה. בשביל להפסיק ליפול אני לא צריך שום תכניות של גמילה מהתמכרויות, לא קבוצות ולא צעדים. אני פשוט מחליט ומפסיק. זה תמיד עבד עבורי ואף פעם לא איכזב.
הבעיה היא להישאר בהפסקה.
להישאר בהפסקה זה כבר סיפור אחר לגמרי. לפעמים הבעיה להישאר בהפסקה מתחילה כמה דקות אחרי הנפילה ולפעמים כמה ימים או כמה שבועות, אבל תמיד בסופו של דבר הבעיה היא איך להישאר בהפסקה. להפסיק ליפול זה כמו לעשות דיאטה בין ביס לביס, זה קל. אבל להפסיק לאכול זה כבר עסק שונה. בשביל לעשות דיאטה אמיתית, לא מספיק להחליט שאני מפסיק לאכול ולנשנש, לשם כך צריך הרבה יותר מהחלטה סתם. הרי בסופו של דבר אדם שסובל מהפרעות אכילה יש לו בעיה, ועד שהוא לא מטפל בבעיה - הוא ימשיך לאכול. וגם אני נופל בגלל שיש לי בעיות רציניות (למרות שלא הייתי מודע להן בכלל), ועד שלא אטפל בהן - אמשיך ליפול.
לפעמים אותה החלטה הירואית של "להפסיק" היתה מחזיקה מעמד רק כמה דקות עד הנפילה הבאה, ובמבט לאחור זה נראה הגיוני. נפלתי, הרגשתי רע, החלטתי להפסיק, אבל ההרגשה הרעה לא עזבה אותי והדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם תחושות כאלו היא כמובן - להשתמש בתאווה. לא לחינם זה מכונה "סם הבחירה שלי", כיון שאני עושה שימוש בתאווה בדיוק כפי שעושים שימוש בסמים. אבל לפעמים זה החזיק מעמד יותר טוב ובאמת עברו ימים או במקרה הממש טוב - שבועות, וכבר חשבתי שאני לא צריך את התאווה, אבל תמיד זה התנפץ כאשר היא דפקה על החלון ונכנסה בלי רשות. למה שוב נתתי לתאווה להכנס? כי אני לא יכול לחיות בלעדיה. החיים שלי הופכים לשדה קרב כאשר אני בלי התאווה. תנסו לקחת לילד קטן את המוצץ שלו ביום בהיר ותראו איך הוא מגיב.
אז אחרי שהפסקתי אלפי פעמים אבל לא הצלחתי להישאר בהפסקה, הגעתי אל הקרקעית שלי ושם אמרו לי שאני צריך לשנות את הגישה. לא להילחם בתאווה אלא לטפל בחיים שלי, ואת התאווה - להשאיר לאלוקים. זה לא ממש התסדר לי עם הדימוי העצמי הגבוה שלי, וברור שהתנגדתי נחרצות כאשר בצעד הראשון אמרו לי "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התוואה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". הסכמתי שאני חסר אונים מול התאווה, אבל ממש לא הסכמתי שאבדה לי השליטה על חיי. אבל ככל שעובר הזמן בו אני חי בלי תאווה, כך אני מבין יותר ויותר את המקומות מהם פעלתי ומדוע אין לי שום סיכוי להישאר נקי אם אחזור לחיות את החיים הקודמים. כל טלטלה רגשית מחזירה לי שוב את רגשות הריקנות והחיפוש, מה שמפעיל אצלי בראש באופן אוטומטי את הכמיהה לדבר היחיד שאני חושב שיתן לי מענה לכל צרותיי: תאווה.
לכן האתגר הגדול הוא להישאר נקי, כל יום ביומו. החיים לא נעצרים כאשר אני מצטרף לקבוצות ולתכנית, אלא שאני נהיה מודע הרבה יותר לרגשות, תחושות ובכלל למתרחש סביבי. ואז כאשר מגיעה התופעה המכונה "קריז" (תחושת הרעב לסם שלי - התאווה), אני יכול לראות מאיפה היא מגיעה, ואם אני לא רוצה שוב "להחליט" להפסיק, אז אני צריך להישאר בהפסקה למרות מה שהמוח שלי מספר לי, ולמרות שהשכל שלי טוען שהדבר היחיד שיפתור לי את הבעיות הוא התאווה.
אבל את זה אני לא יכול לעשות לבד. עוד לא נמצא הפסיכולוג שיוכל להשאיר אותי בהפסקה. בשביל זה אני צריך לעבוד על 12 הצעדים, להשתתף בקבוצות, להיות בקשר עם החברים ולעשות כמה שיותר פעולות מחלימות. ובעיקר - להתפלל לאבא שבשמים שיעזור לי לעשות את הפעולות הנכונות ואת רצונו - ולא את רצוני המעוות.
