בס"ד
לא פעם מתקשרים אנשים לזולתם כדי לדווח על אירוע של תאווה, גם בפורום ניתן למצוא כאלו 'שמדווחים', על מעידה נפילה ומה שביניהם, מספרים לפרטי פרטים על מה שחוללה להם המחלה, זה נחוץ. מי שרוצה לחיות לא יכול להשאיר אצלו בבטן מאומה, אבל האמת חייבת להיאמר, עדיף לאין ערוך להודות בחוסר אונים, הדיווח שלאחר הפעולה מועיל הרבה פחות מהשיתוף היעיל לפני הפעולה.
בשורות הבאות אכתוב מניסיוני על ההבדלים שבין הודאה בחוסר הכח לדיווח.
לדווח – לאחר מעשה אני חושף את המחלה שלי, מדליק עליה פנס, מאיר אותה קבל עם ועולם. זו יכולה להיות התנהגות מחשבה או הרגשה, התועלת הגדולה שצומחת לי מהדיווח - החשיפה שהכח של המחלה פוחת, זו מחלה של חוסר פורפורציות ששונאת אור, כי בחושך כל צללית גדלה למפלצת, באור היא חוזרת לממדים האמיתיים יותר שלה.
תועלת עצומה נוספת, שיש מדיווח שאיני נושא את המשא הזה לבד, תחושת הבדידות אצל מכורים היא אסון, אם אף אחד לא מבין אותי או את ההתנהגויות שלי, אלך למה שמחבר אותי, אלך לקבל ערך בגיהנום, זו לא מליצה, כשנבחן את התחושות שלנו ברזולוציה גבוהה ובהילוך איטי נראה שלא פעם זה מה שהתרחש לנו בלב ובראש.
בזמן 'הדיווח' באוזני אדם עם נסיון נוכל להסיק מסקנות נכונות ביחס לפעולה שכדאי לנו לנקוט, יחד איתו נוכל לעמוד על טיבם של הסימנים המוקדמים שמופיעים תמיד לפני השימוש. אפשר לעשות זאת לבד, זה פשוט יותר מסובך. חוסר היכולת להכיל את המצב גורם לנו לספר לעצמנו סיפורים... גם כשנדמה לנו שאנו מבינים את המצב לאשורו כדאי שנזכור שהמבט שלנו על עצמנו נגוע, לא אובייקטיבי.
לעיתים נפריז בהערכתנו את יכולותינו, במקרים אחרים הדימוי העצמי הנמוך שלנו עלול לגרום לנו לביטול מוחלט, דבר אחד ברור, מה שאנו חושבים על עצמנו מושפע מההיסטוריה הלא מלבבת שלנו, אם בזמן שאנו 'מדווחים' נקשיב לדברים היוצאים מפינו, נלמד עוד על מי ומה שאנחנו. איש כמונו שמקשיב לנו יכול לכוון אותנו להתבונן בעצמנו באופן נכון יותר.
להודות – כשאני מודה בפה מלא שהתאווה חזקה ממני לפני שאני פועל על התאווה החוויה הרבה יותר משחררת ומועילה. אני מקבל עוד תוכן רוחני משמעותי בנוסף לכל הדברים הנפלאים שמניתי ביחס 'לדיווח, קודם כל לא השתמשתי, אני לומד שלתאווה יש יותר כח ממני, כיחיד. אבל אין לה יותר כח מאיתנו כרבים. יש משהו בביחד שמביס אותה. שמגן מפניה.
עם הזמן ההודאה בחוסר כח מול התאווה מפתחת יכולת לראות צלול יותר, מסך התאווה פשוט עוטף את המוח פחות, ההודאה מרימה אותו מעט, ומאפשרת לבהירות הזו להתקיים, ניתן ללמוד יותר מדוייק על הסיבות והתנאים שמובילים לרצון החולה. בנוסף, אנחנו מתחילים לחוש בענווה - כשאני מודה בחולשתי בזמן אמת אני מרגיש יותר את המוגבלות שלי. אני חי במציאות, לא מנסה להיות מה שאני לא. היכולת להיות בפורפורציות או לחזור אליהן מהר יותר משתפרת.
הויתור כואב יותר וגדול יותר, קל לזרוק את התאווה כשהמצפון זועק והריקנות חוגגת, יותר מורכב להרים את הטלפון בזמן שכל תא בגוף רוצה תאווה, כל מכור מכיר את ההרגשה 'שאם אני לא פועל אני מת', ודווקא שם, במקום לפעול באופן חולה, כשפונה המכור החוצה, מודה בחוסר הכח, הוא יוצר לעצמו אפשרות להתקדמות גדולה יותר. הוא בעצם אומר - אני כבר לא עבד, יש מה לעשות. אני לא חייב להשתמש.
במצב דברים רגיל הייתי אמור להיות משומש עד העצם. למה? כי יש לי אלף ואחת סיבות 'מוצדקות' ללכת לעזאזל, ובכל זאת אני נקי. ולא, זה לא בכח שלי. כי לי אין וגם לא יהיה כח מול התאווה. אני לא יודע להסביר את זה אבל כשאני מודה שחסר לי כח מול התאווה, לא רק אומר את המילים. חווה אותם. אותם בבטן. מתכוון אליהם. מרגיש חסר. אני פתאום מקבל כח. כן כן, אני יודע. זה פסיכי לגמרי, אבל זו עובדה.
לימדו אותי שעדיף להודות כי כך מגיעים לאמונה. אמונה שאפשר אחרת. טוב להודות...
בהחלמה.
