תארו לעצמכם גולש צוקים המתחיל מסע גלישה מיוחד במינו. אחרי מסע ארוך ומפרך הוא מגיע ליעד. צוק רם ונישא אי שם במעמקי המדבר. במיומנות הוא מקבע את נקודת העיגון, מחבר אליה את קצה החבל. בלוליינות מופלאה הוא מתחיל את המסע מטה. מתחתיו תהום פעורה ונוף עוצר נשימה. הוא מרגיש את משב הרוח המטלטל אותו מצד לצד.
החבל משתחרר לאטו כשלפתע, ממש באמצע בין שמים וארץ משהו משתבש. לא ברור לו כיצד הוא טעה בחשבון איש מנוסה שכמותו. אבל למרבה האימה הוא מבחין כי החבל הסתיים. קצר מדי מכפי שהיה אמור להיות.
הוא נותר תלוי בין שמים וארץ כמו בסיפור על ההוא עם הענף. הפסוק "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" הופך למוחשי ביותר. על פי ההיגיון אין מוצא. ואז, באורח פלא, החבל מתארך ומתארך. נגד כל הגיון וסיכוי הוא ממשיך לרדת עד לקרקע מוצקה.
***
חוסר אונים בדרך כלל, הוא מה שאני מרגיש ולא תמיד המצב כפי שהוא בפועל. זה לא ממש משנה לדידי כך או כך כאשר התחושות שלי מתחילות לשדר מצוקה. המציאות כפי שהיא נראית הופכת לדרך ללא מוצא. כל המדדים מראים על מחסום בלתי עביר. יתכן שהוא קיים בפועל וייתכן כי זהו חזיון תעתועים. אבל מה זה משנה עכשיו.
למרבה הפלא, מעבר לכל דמיון. ההודאה בחוסר אונים ומסירתו לכח גדול ממני פורצת מחסומים. היא יוצרת יש מאין. פתאום נפתח האופק ומתארך לו החבל. קשה שלא לחוש את תחושת השלווה המתפשטת עם כל כניעה שכזו. מעשה קסמים של ממש.
כאן במקום זה הייתה טמונה המלכודת. המחשבה הנותנת תחושה של אין ברירה. סוף כל הקיצים. היא זו אשר הייתה כנבואה המגשימה את עצמה. החלום ופשרו התברר פעם אחר פעם כ"פטה מורגנה". הפתרון התברר כמקסם שווא, הבעיה התגלתה כעוברת. אז למה באמת היו צריכים לו?
הכניעה ומסירת חוסר האונים יוצרת את המפוכחות הנכונה. היא מאפסת את המכשירים המשתוללים ו"מכיילת" אותם. פתאום מתברר שיש כאן מהומה על לא מאומה.
***
בכל צובר גז יש פתח לשחרור לחצים. בחילופי טמפרטורות או מסיבות אחרות נוצר לחץ אשר יכול לגרום לפיצוץ. ניצוץ קטן של חשמל סטטי יכול להפוך את הכל לעיי חרבות. שחרור לחץ מבוקר חיוני עד קיומי. גם בתוכנו נוצרים ל הזמן גלים גלים של טינות, כעסים, פחדים וטינות. יש צורך תמידי לנטר אותם לדעת את מקורם ולטפל בהם כראוי.חוסר טיפול הולם מחריף את הלחץ ההולך וגובר.
חלקם ברי טיפול, יש לנו את הכלים הנכונים לפרק אותם. לבדוק את הסיבה, לנתח את הדברים ולקטלג כל דבר בפרופורציה הנכונה שלו. אחרי המיון והטיפול מצטברים דברים ללא פתרון. כן מה לעשות, לא לכל דבר יש מענה. כאן נוצר הלחץ המשמעותי ביותר. תחושת ה"אין מוצא" מסוכנת ומתסיסה. בדיוק כאן כשאין ברירה, כשאני לא יכול לפתור את העניין באמצעים הטבעיים העומדים לרשותי, אני מוסר אותם הלאה לכח גדול יותר.
ההודאה בחוסר אונים מבצעת את השינוי המיוחל. היא מורידה ממני את הקושי שבהתמודדות עם הבלתי אפשרי. זה נשאר עדיין בגדר בלתי אפשרי, אבל לא אני צריך לפתור את הבעיה. פתאום מתברר שהקושי האמתי שלי הוא לא הבעיה עצמה, אלא העובדה שאני הוא זה שהייתי צריך לפתור אותה.
,
