מה לעשות, כך אלוקים ברא את העולם הזה. אם אנחנו רוצים או לא - זה המצב. והמציאות היא שכדי שמשהו חדש יתחיל (משהו אמיתי, לא כמו בפוליטיקה), הישן חייב להירקב ולמות. עץ חדש לא פורח עד שהגרעין לא נרקב לחלוטין באדמה, אז - ורק אז - יכולה להתחיל הצמיחה והגדילה של העץ החדש שעוד ילבלב ויפרח. כואב על הגרעין הקטן שכך נרקב, וישנם רגעים בהם נראה שהריקבון סופי ומוחלט, אבל זה הזמן בו הצמיחה מתרחשת, זה הזמן בו נפתחות אפשרויות חדשות ומלהיבות.

אצלי זה אותו דבר. שום דבר טוב לא יכל היה לצמוח כל זמן שהקודם לא נרקב לגמרי. כל זמן שעוד נותרה בי תקווה מסויימת, קצה חוט, אור בקצה המנהרה - שום דבר חדש לא התחיל. כל זמן שחשבתי שאני יכול לנצח את התאווה - נותרתי איתה. לא משנה מה היתה התקווה, אם זה היה בדמות רב חדש ומבין, פסיכולוג מוצלח או סדרת פעולות דתיות שיביאו אותי למצב בו "בטוח לא אפול שוב", תמיד - אבל תמיד - התוצאה היתה זהה. ואותה תוצאה לא היתה משהו מחמם את הלב. הגרעין המשיך להירקב.

סהדרי במרומים שניסיתי. אוהו, כמה שנסיתי להפסיק. ואלוקים ראה אותי מאבד לאט לאט את הביטחון שאפשר לצאת מהסיפור הזה - והוא שמח. הוא ראה אותי נרקב לי שם למטה עמוק בחושך ובטחב, והוא חייך. הוא לא שמח שכואב לי, אבל הוא שמח שאני נרקב כי ככל שהריקבון מתקדם, כך מתקדם הרגע בו הפריחה תתחיל. כל פעם בה נפלתי והביטחון שלי באפשרות לחיים שפויים נסדק יותר, היה רגע כואב עבורי, אבל רגע משמח עבור אלוקים הרואה את התמונה כולה.

בחושך העמוק בו הייתי שרוי כאשר הריקבון השתלט על עוד ועוד חלקים בי, לא יכולתי כמובן להבין שזה חלק מתהליך. זה היה נראה כאילו נשרתי מהעץ, נטמנתי בטעות באדמה ושם נשכחתי. קרני האור שבהתחלה עוד חדרו מבעד לאדמה חדלו אף הן להאיר ולהפיח תקווה, ואני שקעתי בייאוש עמוק.

זה היה הרגע אליו חיכה אבא שבשמים. הרגע בו נכנעתי לחלוטין מתוך ידיעה ברורה שמה שהיה הוא שיהיה, ולעולם לא אצליח להתמודד עם התאווה בכוחותי - ולא משנה כמה חזק אנסה. באותו רגע הגרעין הרקוב החל לפרוח. לפתע, מתוך הכאב והחידלון, החלה הצמיחה שהפכה במהירות לשתיל חדש ורענן.

בשולי הדברים: למרות שהריקבון של השכן רקוב יותר, אין צורך לחפש את הריקבון אליו הגיעו חברים אחרים. כל אחד מאיתנו יכול להחליט שהגרעין שלו נרקב מספיק, ואבא שבשמים מוכן ומזומן עבורנו לתת לנו להתחיל לפרוח.

תודה.

השבת הצצתי על הגינה, ושמתי לב פתאום שהגפן התחילה להצמיח עלים ירוקים קטנים.
זה מפליא ומפעים אותי כל פעם מחדש - איך משהו שנראה מת לגמרי, שהיה בקור כזה תקופה כל כך ארוכה ולא קיבל טיפת אנרגיה מבחוץ - איך המשהו הזה מתעורר פתאום לחיים.
זה מעורר בי תקווה. אולי גם אני יכול להתעורר לחיים? ואולי כמו שאתה אומר זה קורה דווקא בזכות זה שאני נראה מת לגמרי?
תודה סוד. שבוע טוב ומלא צמיחה

תודה סוד, ריגשת אותי.

מגניב, בדיוק גם אני פרסמתי פוסט היום על החיים שלי בגינה.

אפרופו ריקבון, ידוע הרי שקומפוסט הוא דבר נפלא לגינה והוא הרי מגיע מריקבון של הקליפות.
המממ...לדתיים בינינו ריקבון ה"קליפות" והפחת חיים חדשים יכולה להיות אחלה אנלוגיה.

:-)
אביב אינטרנטי חיובי אמן