באחת הפעמים הראשונות שהייתי בקבוצה חיה (NA) היה ציון דרך. אדם מרוגש חגג ארבע שנים של מפוכחות. איש כבן 45 שאיבד הכל וקיבל צ'אנס מחודש לחיים. את רוב חייו הבוגרים הוא בילה מאחורי סורג ובריח, אין לו מושג איך לחיות וכל מה שהוא רוצה לחיות עוד יום אחד נקי... אחרי המסר המדהים הגיע שלב הברכות והאיחולים של החברים בקבוצה, חבר אחד אמר לו שהוא 'יושב על כיסא של מנצחים'...
זו היתה תחילת הדרך שלי, סבלתי, מאוד. חוץ מנקיון לא הבנתי כלום. הייתי מלא ביקורת ושיפוטיות על כל דבר. והמשפט הזה הקפיץ אותי, חשבתי לעצמי איזה מנצח ואיזה נעליים... רק לפני רגע הוא חלק לפני כולם על כשלונו המהדהד, מתחיל את החיים בגיל 45... ואז זה הכה בי – מי שיכול לדבר כך על עצמו, למנצח עצמו יחשב, לא בכוחו. בכח העליון שמנצח בעבורו. יכולתי לראות פתאום את הנס בהתגלמותו – אדם שהחברה פלטה שב אליה.
תקווה רבה שאבתי ממנו, הוא לא היה משכיל, נראה שלא ידע קרוא וכתוב, אבל חכמת רחוב ונסיון חיים עשיר היו לו. בשפע. באותו הזמן הוא היה מזכיר הקבוצה, ניהל את עניני המכורים בטוב טעם, וזה לא עניין של מה בכך... ההשתלבות שלו היתה מלאה, ניסיתי לדמיין אותו מסדיר את 'המסחר' בקנטינת הכלא ולא הצלחתי. ואז הבנתי שרק מי שמודה בתבוסה מלאה, אדם שלא משאיר פינה לא מוארת, יכול להיבנות ולבנות, נקרא מנצח, זו לא אסטרטגיה, זו המציאות, כניעה = ניצחון.
כתבתי בעבר על דוגמא נפלאה לכניעה שחבר מקסים נתן לי - האינסטינקט של חייל הוא להלחם, יש לו אינסטינקט נוסף, להשאר בחיים, ומשהפסיד בקרב הוא מרים דגל לבן ונכנע. ברור לו שהוא במיעוט ולא נותר לו סיכוי לחיות אם לא ינצור את נשקו, בשעה שהדגל מונף אל על והכניעה מתבצעת הלכה למעשה, החייל לא נלחם באינסטינקטים 'החייליים' שלו, הוא פשוט מתאים את כישוריו כחייל (יש ביחידות המובחרות סדנאות שבי, לא?) למציאות ומציית לאינסטינקט שלו להישאר בחיים. (ואז הוא מנצח במלחמה על חייו)
איני חייל. אבל 'טירונות' עברתי, בבצפר של החיים, שם רכשתי צייתנות 'למורַי' בדרך הקשה, פעם אחר פעם נחבטתי, עד עפר. רק בין הרגבים יכולתי להבחין שלמעשה האגו שלי הוא זה שמתקומם כנגד ההודאה בחולשה, משל אומר הוא אם תחשף מה ישאר ממך.. לא אהבתי לחוש חלש למרות שזו היתה המציאות. מורכב לכל אדם להשתנות, בטח למכור. אלוקים הופך את השינוי לאפשרי. לימדוני להתפלל והדגישו בפני שאחרי התפילה כדאי לה שתגיע הפעולה.
כמעט בכל מקרה נדרשתי לפעולה, הדבר הראשון היה להודות שהובסתי. מול התאווה זה היה די ברור, שם זכיתי להבין שתמיד הפסדתי. בחיים ככלל לקח לי זמן להבין שאני מובס, איני מכוון לפשיטת רגל מציאותית – שהפכתי לפושע או בעל חוב נמלט. אני מדבר על התבוסה בהרגשה - למרות אנרגיות מטורפות ומאמץ אדיר שהשקעתי לא חשתי כמי שמתפקד כאנשים אחרים. כשהודיתי שנחלתי תבוסה ההרגשה שלי השתפרה ויכולתי להתפנות לפיתרון מציאותי.
לדוגמא בבית, מול אשתי וילדי, יש לכם מושג כמה קשה היה לי להוציא את המילים - טעיתי. מצטער. סליחה. צודקת. מובס שמשיג יכולת להתפתח עם ההתמדה, זה נהיה יותר קל. גם בעבודה, היו לי שאיפות להתקדם, ולמעסיק שלי היה רצון שאקודם, רק כשהודיתי בתבוסה, שאני לא יכול. מול עצמי אלוקים ואדם נוסף, יכולתי לשרוד. מי שמכיר אותי יודע שלא היה חסר הרבה שאהרוס ואמוטט לא רק את מקור פרנסתי אלא גם של אחרים...
אין הרבה דברים ששווים לשחרור הנפלא שחשתי כשקבלתי את העובדה שהובסתי בעבר ואובס בעתיד. הפסקתי לנסות להיות מה שאינני, התחברתי למי שאני - אנושי.
בברכת תבוסה מרשימה...
בהחלמה.
) לכוון את הרצון שלי לחיות לכיוון האמיתי.