הנסיון הקצר שלי בתכנית 12 הצעדים מוכיח שאין אף צעד שהוא מיותר ואין שום אפשרות לקיצורי דרך. לא לחינם טבעו האלכוהוליסטים הראשונים את הסיסמא: "חצי עבודה לא תיתן לך חצי עבודה אלא לא תיתן לך מאומה". הרבה פעמים אני תוהה לשם מה יש צורך בצעד זה או אחר, ומה היה קורה אם היינו מאחדים כמה צעדים, אבל בסופו של דבר מסתבר שמה שעבד ועובד עבור מליוני מכורים בכל העולם - יעבוד גם עבורי, אם רק אפעל לפי ההוראות.

הצעד שנראה לי הכי מיותר הוא הצעד השני "הגענו לאמונה כי כח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו" (וגם הצעד המקביל שלו, הצעד השישי). לא רק שזה נראה לי מיותר, אלא שכמעט כל השיח בפורום כאן וכמובן בקבוצות עוסק בצעד הראשון ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו") ומיד בזינוק לצעד השלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"). יש המון שיח על ההודאה בחוסר האונים, וכמובן על מסירת החיים לידי אלוקים, אבל כמעט אין שיח על הצעד השני.

אז מה בעצם אומר לנו הצעד השני ואיזה פעולה יש לעשות כאשר מגיעים לצעד הזה? וגם, למה אי אפשר באמת לדלג עליו לגמרי?

לפני כארבעה חודשים, חוויתי התקף תאווה נוראי, כאשר גל תאווה עצום שטף אותי (כמובן בעקבות פגמי אופי שלא טיפלתי בהם, וחוסר רצון בולט לתת לאלוקים לנהל את חיי). בסופו של דבר נכנעתי והודיתי בחוסר אונים מוחלט מול התאווה וכבר הייתי מוכן למסור את חיי ורצוני לידי אלוקים, אבל משום מה זה לא עבד. שוב ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה בה אני חסר אונים אבל לא מקבל שחרור.

הספונסר שלח אותי לרשום רשימה של אסירויות תודה מיוחדות, עשרה דברים טובים שקיבלתי במהלך השנה האחרונה מאז הגעתי להחלמה. כשהרשימה היתה מוכנה, עברנו ביחד על הדברים והספונסר שאל אותי על כל אחד מהם האם היה לי סיכוי להשיג אותם בכחות עצמי. התשובה כמובן היתה לא, מה שהוביל לשאלה כיצד אם כן קיבלתי אותם, והתשובה היתה שאלוקים נתן לי אותם במתנה. זה היה הזמן בו נשאלתי האם כעת אני מאמין שאלוקים יכול לתת לי לעבור בניקיון גם את גל התאווה הנוכחי. רק לאחר שאכן השתכנעתי שהדבר אפשרי בכוחו הגדול, עשיתי כראוי את הצעד השלישי, ורק אז כאשר באמת הייתי מוכנן למסור את חיי ורצוני להשגחתו של אלוקים - הגל החל לחלוף.

אז מה בעצם היה לנו כאן? נראה שהנקודה היא פשוטה: כדי שאמסור את חיי ורצוני בידי כח כלשהוא, אני חייב קודם לכן להיות משוכנע שאותו כח אכן יכול לעשות עבורי את מה שאני לא יכול לעשות בכחות עצמי. כל זמן שאני מפקפק בכך - לא אשחרר את אחיזתי ולא אתן לאלוקים את המושכות.

לנו כיהודים מאמינים שנולדו וגדלו על ברכי האמונה באלוקים, קשה יותר להבין את החשיבות של הצעד השני. אדם שלא מאמין, ברור שלא יעשה את הצעד השלישי לפני שיגיע להכרה שאכן יש אלוקים שיעשה עבורו את העבודה, אבל לנו הצעד השני נראה מיותר ("ברור שאלוקים יכול לעשות הכל"), אבל בפועל למרות שבידיעה אנחנו יודעים את זה, אבל עד שלא נעבוד להחדיר לעצמנו את ההכרה הזאת - לא נוכל להתקדם בעבודת הצעדים.

ובמילים פשוטות: בצעד השני אנו עומדים מול השאלה האם יש לנו סיכוי? הרי בצעד הראשון התייאשנו והודינו כי אנו חסרי אונים ואבדה לנו השליטה על החיים, אז לפני שאנחנו מבינים שיש לנו סיכוי (בכוחו של אלוקים כמובן) אנחנו לא יכולים לקבל שום החלטה, בודאי לא החלטה קריטית כמו ההחלטה של הצעד השלישי.

תודה רבה סוד, אכן עזרת לי להגיע אל... החויה שלי בצעד השני באופן אישי, היתה ממוקדת מאוד - האמנתי באלוקים, אך פחדתי ממנו. ידעתי שהוא יעניש אותי, לא האמנתי שהוא יעשה 'את זה' עבורי... הרי איני ראוי ליחס, וגם אם כן בטח לא מגיע לי מאומה טוב. רק גהיני גיהנום...

הדרך שלי לאמונה שלי התבטאה בתרגול שיחה עם בני אנוש, ולאחר מכן 'איתו', להפנות מבט למעלה ולבקש ממנו שיקח ממני את פעולות התאווה שאיני חפץ בהן ואין ביכולתי לשנותן, מהר מאוד שמתי לב לארועי תאווה שחלפו על ידי ללא נזק ממשי והיה ברור לי שזה לא מכוחי.

האמנתי שזה עובד. בהמשך ידעתי.

בהחלמה.

לא לחינם הצעד השלישי הוא "הגענו לאמונה" (למרות שמשום מה בעברית ראיתי כמה פעמים שמתרגמים "הגענו להכרה", אבל במקור באנגלית זה אמונה).

בקשתי מהספונסר הכוונה נוספת לגבי הפרקטיקה של צעד 2.
הוא שלח אותי לפוסט הזה.

אחרי קריאה מעמיקה הבנתי שכדי להגיע ליכולת כניעה בצעד השלישי، חייבים לעבור קודם בצעד השני.
אבל מה קורה כאשר יש לי את היכולת ל"קפוץ" ישר לצעד השלישי מבלי לעבור קודם הצעד השני،
האם במקרה הזה הצעד השני מיותר?

שמואל, מזדהה עם השאלה.
אני יהודי מאמין. מאוד מאמין. מאמין שהוא כל יכול.
אין לי כל כך מה לדון בזה. זה ברור לי כמו שברור שהיום יום חמישי.
אז גם אני מרגיש שמותר לקפוץ הלאה.

קיבלתי היתר מהספונסר להמשיך בצעדים הלאה.

עבורי צעד 2 זה חשוב מאין כמוהו דווקא ברגע של קושי, אז אני לא מאמין שיש חיים בלי התאווה...
ברגעים הללו אני חייב לגייס את כל העוצמה של צעד 2, ולזכור שאבא כל יכול. ויש לו הכח להוציא אותי מכל קריז שהוא בעולם.
אז בשבילי צעד 2 זה בקופסא של העזרה ראשונה. מעבר לאמונה הרגילה שלי בו ביום יום.

גם ברגעים שאינם תאווה, אלא טינה, כעס, חרדה, וכל חוסר שקט, אפשר להפעיל את המנגנון של צעד 2, ולאחמ"כ 3.

אשמח לשמוע מה יש לחברים להוסיף

שמואל היקר,

האם תפקיד את חייך בידי מי שאינך סומך עליו? האם יש אדם שפוי שייכנס לניתוח לב פתוח מבלי לברר על מקצועיותו של הרופא?

לא שייך להפקיד את חיי ורצוני בידי אלוקים מבלי שאכן אדע שיש לי בידי מי להפקיד את חיי (וכמובן שהאמונה שלי באלוקים שאיתה גדלתי איננה מספיקה, והראיה שהיא לא הובילה אותי אל הצעד השלישי).

האמונה שלי בו היא מוחלטת. (חוץ מכשלא). אני יודע שהוא פרופסור מקצוען..
כשאני שפוי, צעד 2 כל כך ברור שקשה לי להבין מה הצעד פה.
ואין ראיה מהעבר, אז זה לא עבד כי לא עברתי צעד 1

סוד،

מתי שארגיש שאני מוכן להפקיד את חיי בפני מי שצריך، אעשה זאת.
ומתי שארגיש שאני לא מוכן לכך، אלך לצעד השני.

אך במקרה שאני מרגיש מוכן להפקיד את הכל בפני הקב"ה، מה הצורך שלי בצעד השני?
כלומר، לדוגמא במקרה שסיפרת، אם היית מסוגל להכנע בהתחלה אחרי הצעד הראשון، היה לך צורך בצעד השני?

אפשרות ראשונה

שלב ראשון: אדם מגלה שהוא חולה.

שלב שני: הוא בחדר הניתוח.

הגיוני או לא?

אפשרות שניה

שלב ראשון: אדם מגלה שהוא חולה.

שלב שני: הוא מברר על המחלה ומוצא רופא טוב.

שלב שלישי: הוא בחדר הניתוח.

הגיוני או לא?

אפשרות שלישית,

אבא שלי מנתח

אני מגלה שאני חולה

אני בא לטיפול אצלו

כן? אז למה לא הגעת אליו לטיפול כל הזמן? ומה עם כל השנים שהיית אצלו ונשארת חולה?

צריך לרכוש אמון.

הושיעה,‏ כל מכור המכבד את עצמו מכיר את המקום
בו לפתע הוא אינו חולה,‏ וכל הברדק המשונה הזה לא ‏
קשור אליו...

לפיכך האפשרות השלישית היא לא אפשרות.‏ ‏

בהחלמה.

סוד יקירי,
אני יודע שאני חולה, כבר הלכתי לרופא וכבר הייתי כמה פעמים על שולחן הניתוחים.

כל פעם שהמחלה תוקפת מחדש אני יודע שעלי לרוץ ישירות לחדר הניתוחים.
אין לי צורך לעבור שוב דרך הרופא.

אבל ישנם מקרים שאני לא משוכנע ככ בנחיצות הניתוח החוזר, אז עלי להגיע שוב לרופא לפני שאוכל להכנס לחדר ניתוח.

האם הצעד השני הוא רק למקרה ש...?

לא הבנתי מי מנתח אותך בתוך חדר הניתוחים, כי אם יש שם רופא - איך אתה סומך עליו בלי לבדוק שהוא מסוגל לעשות את העבודה? אולי הוא בכלל סנדלר?

אני מכיר אותו.
הוא זה שניתח אותי בפעם הקודמת.

ב"ה אני מוצא את עצמי לאחרונה נכנע מול כמה וכמה מצבים שבהם אני מרגיש "תקוע".
אני עושה צעד 1 בכך שאני מרגיש את החוסר אונים שבמצב הבלתי אפשרי שנקלעתי אליו.
אחרי הרגשת החוסר אונים אני כבר מוכן למסור את הכל לקב"ה ולהיכנע ואני עושה זאת !!!
ייתכן שאני בעצם משלב את צעד 1 ואת צעד 2 ביחד ועושה אותם בחבילה אחת. (מבלי משים לב)
אבל אחרי זה אני מוכן ישר לעשות את צעד 3 ולהיכנע, מבלי לעשות שוב את צעד 2.

האם בכניעה הזו אני נכנס לניתוח אצל סנדלר? אני לא חושב כך !!!

אני הבנתי שצעד 1 הוא הכנה לצעד 2 וצעד 2 הוא הכנה לצעד 3 וכולי...
אם אני כבר מוכן לעשות את צעד 3: להיכנע ולמסור את כל חיי לקב"ה, מבלי לעבור קודם דרך צעד 2 וצעד 1, האם לא נכנעתי? האם לא מסרתי את כל חיי לקב"ה?
לי זה נראה שכן.

האם אני טועה?