הספר הלבן: "תאוה - גישה התובעת שדחף טבעי ימלא תשוקות לא טבעיות"


אני מכיר מישהו שהיה מאוד אוהב פופקורן. בעצם, הוא היה חולה על פופקורן. מכור.
תמיד היה מוצא נחמה, פורקן, ערך, וחוויה אישית פנימית, באכילת פופקורן. ברצינות. (הסיפור אמיתי, הפרטים קצת שופצו...)
הוא היה בא הביתה מיום קשה ועמוס בחוויות, הוא היה אומר "אני חייב עכשיו פופקורן".
יום אחד הוא החליט שהוא עושה דיאטה, כי הפופקורן עלה לו בכמה קילואים... זה לא עזר. מרוב שהוא עשה דיאטה ולא אכל כל היום,
נחשו מה? הוא פיצה את עצמו בפופקורן. וכשהוא ראה שהוא אוכל שוב, הוא כל כך התבייש עד שהוא ברח לפופקורן וגמר את כל החבילה...
זכורה לי פעם אחת, שהוא קנה פופקורן לכבוד שבת... ובוא טעם את זה ביום שישי מדין 'טועמיה חיים זכו'...
ואז, הוא החליט שבאמת חבל יהיה להמשיך ולאכול כל הזמן פופקורן, אז הוא גמר מהר את כל החבילה, כדי שלא יישאר כלום לאחר כך...
לפעמים הוא היה תוהה, מה עושה לי את זה כל כך בתירס הנפוח הזה? מאיפה זה נובע? וכדי להדוק את המניעים הוא היה שוב קונה חבילה של 7 שקל... זה לא עזר. הוא שכנע את עצמו שזה בעצם אויר ולא אוכל. אבל אז החליט, שאם זה אויר אז מה הבעייה?!

אז ברור שיש הרבה אנשים עם דחף טבעי לאכילת פופקורן. בוודאי שיש. זה מותר. וזה טעים וזה עונג שבת.
אבל מי שמחפש בפופקורן ערך מוסף, חוויה רוחנית, אז באותה אכילה שלשני זה מצווה, עבורו זו אובססיה לא בריאה. זו מחלה.
כי הוא מנסה להרכיב תשוקות לא טבעיות (בעומק, חיפוש של אלוקים) על הדחף הטבעי (בעומק, מלוח זה טעים)

הפתרון,
בהחלט לא להפסיק לאכול פופקורן. חלילה. מה יהיה עם עונג שבת? ואם אמא שלו תכבד אותו בפופקורן, הרי זה כיבוד הורים דאורייתא לאכול!
רק מה, נצטרך לעבוד על המניעים להרגל מוזר זה. לחפור עמוק. מה גרם לו לצרוך את סם הפופקו הלזה.
אולי נגלה, לחץ, פחד, חולשה, טינה, אגו, שנאה, שנאה עצמית, אולי כשל פיזי, פסיכולוגי, רוחני,
כל אלו הובילו לחוסר שקט וצורך בתלות. אז הוא נתלה בגרגרים הזהובים העטופים בלבן...
כל פעם שידידנו לא מצא מרגוע לנפשו, השקית המרשרשת והפסיסים הבהירים סיפקו לו נחמה...

כשנטפל בשורש הבעיה, ונכניס את אלוקים חיים בכל חלק מת שבנו, אז נקווה לזכות למלא באלוקות את התשוקה הלא טבעית!
אלוקים הוא כל יכול. הוא יכול לפתור לנו את כל הבעיות. באורו נראה אור. השלמות של הבורא משלימה כל חלק פגום באופי.

כשזוכים לאיזון הנכון, לפרופורציה המדוייקת, אז אפשר לחזור כאחד האדם (ובלבד שאנו מחוברים לה' ואוכלים פופקורן מהסיבות הנכונות...) ולהנות משקית פופקורן חמה וטריה... למלא את הדחף הטבעי.

מי יתן ונמצאהו עכשיו... וכל התשוקות העל טבעיות שלנו ימולאו על ידי העל טבעי שבבריאה, על ידי אבא.

כתבת יפה מאוד, אבל יש לי שתי שאלות:

א. איך חיים (פועל) חיים (ש"ע) רוחניים שיספקו את הדחף? טכנית, אני דתי, אני מתפלל שלוש תפילות ביום, שומר שבת, לומד בישיבה, מה הקטע שחסר לי?

ב.


נראה לי שתמיד יהיה יותר קל (במיידי) לחזור לפופקורן מאשר לחיים הרוחניים. לכן אני מאמין שזה עבודה לכל החיים. לא?

אגב, זה לא מייאש, זה עוצמתי!

זה מה שהושיעה נא שלח לי באישי כתשובה, ואני מפרסם לטובת הכלל (אחרי שקיבלתי את אישורו):

שלום לך בס"ד היקר, אגב, שם עוצמתי. האיזון בין בס"ד לבין השתדלותינו...

על שאלה 1, לחיות חיים רוחניים זה בוודאי כולל את המצוות, אך לא פחות מכך תפילות פרטיות לה', בקשה ותחינה ממנו על כל צעד ושעל. ומידות טובות.
בעבודת 12 הצעדים מצאתי עבודה צרופה של רוחניות יהודית. כדאי לך לפדוק את זה. יש ספר בשם 12 ו12 שמסביר את הצעדים.

שאלה 2, אכן, סביר להניח שה' רוצה אותנו צמוד אליו עד 120. אשריך שאתה לא מפחד מזה.
האמת, זה כבוד גדול להיות "ילד מיוחד"של ה'. שתמיד תלותי בו ותמיד נזקק אליו. בלי יכולת של עצמאות.


בהצלחה אח יקר, ובהחלמה.
תודה על גכל הפרגונים

אוהב
הושיעה

הושיעה תודה.

ולבס"ד, 'הקטע' שחסר לי הוא נתינה, ללא מניעים. כמה שהנתינה תהא נקיה מלקיחה אתמלא יותר.

בהחלמה.

לאסירותודה:

נראה לי שיש פה הגדרה חזקה. אתה בעצם אומר שחיים רוחניים הכוונה לתת.

אני גם מרגיש שכשאני נכנס למצב של חוסר רצון לתת, רצון להיות רק עצמי, רצון לקבל - גם אם לכאורה אין שום קשר לתאווה - זה מצב מסוכן בשבילי. זה חוסר מפוכחות. ואז אני חייב "להכריח" את עצמי לעשות פעולות של נתינה - כדי לחזור למפוכחות.

אתה יכול להרחיב יותר על הנתינה?

תודה!