ברור שיש זכויות גדולות בלהיות ספונסר, אבל לשם כך לא צריך אותי, כיון שד"ר בוב כבר תימצת את הדברים כאשר הסביר מדוע הוא עוזר למכורים אחרים (בימי חייו הוא העניק שירותים לחמשת אלפים מכורים). ובכל זאת, רק כדי לפתוח באווירה אופטימית, אחזור על ארבעת הסיבות להיות ספונסר:
א. תחושת שליחות.
ב. זוהי הנאה.
ג. משום שבעשותי כך אני מחזיר מעט לאדם שעשה זאת עבורי.
ד. משום שכך אני מקבל מעט יותר הגנה מפני נפילה אפשרית.
אבל לספונסר יש חובות, אוהו יש לו חובות... הבעיה היא שהרבה יותר קשה לצמצם את זה לארבעה סעיפים קטנים ומפוצצים, בעיקר כיון שמדובר במציאות שמשתנה כל הזמן בלי הפסקה ומפיקה לנו עוד ועוד שאלות על מצבים שהם לא בדיוק שחור ולא בדיוק לבן. ובכל זאת, כדי שלא נגיע למערב הפרוע, אנסה לכתוב מעט מנסיוני בנושא הזה, וחברים נוספים מוזמנים להוסיף כיד ה' הטובה עליהם ולחלוק את נסיונם כוחם ותקוותם עם כולנו.
ובכן, לפני שמתחילים לדבר על הנסיון האישי, מן הראוי להפנות כל חבר אל הספר הגדול, שם הוקדש פרק שלם לנושא, תחת הכותרת "עבודה עם אחרים", והוא מכיל הדרכות חשובות ביותר למצבים שונים ורבים, בהם גם מצבים לא פשוטים כמו מתי ניתן לעזור כלכלית ומתי להימנע וכן הלאה.
אז ככה: הספונסר איננו יועץ בשום אופן. כל מה שהוא יכול זה להציע. אבל זה לא נגמר כאן: הספונסר לא מציע מה שנראה לו נכון אלא רק מה שעבד עבורו. כאשר אני שואל את הספונסר שלי שאלה מסויימת, התשובה שלו תהיה כמעט תמיד סיפור הדברים כפי שהתרחשו אצלו, וזאת כל התשובה. הנקודה הזאת היא נקודת הבסיס לכל יחסי ספונסר-ספונסיי. הרי אני לא מכיר את הספונסיים שלי בגלל ששיחקנו יחד גוגואים בשכונה, והם לא בחרו בי רק בגלל שאני נחמד ויפה. הקשר שלנו מתחיל ונגמר בהחלמה שלי ובהחלמה שלהם. אני לא איש מקצוע והם לא פונים אליי לשמוע את עצותיי החכמות כי אין לי מה להציע להם בתחום. אבל יש לי החלמה והם רוצים את מה שיש לי, אז זה הדבר היחיד שאני יכול למכור להם: את ההחלמה שלי. והדגש הוא על ההחלמה שלי כי גם בתוך התכנית אני לא מוכר להם סיפורים על מה אני חושב שנכון לעשות אלא מה עובד בהחלמה שלי.
אכן, במקרה שהספונסר לא עבר את אותו מקרה ואין לו מה לחלוק איתי מנסיונו, הוא ידגיש ויחזור וידגיש שהוא לא יכול לענות מנסיונו, אך הוא חושב שאם הוא היה במקרה הזה - הוא היה נוהג כך וכך. הנה דוגמא מהלילה האחרון. התקשר אליי חבר שהחליט להמנע מכל עיסוק במחשב כיון שהוא הבין שהוא חסר אונים מול המחשבה. אחרי תקופה הוא הרגיש טוב יותר והיתה לו הזדמנות למחשב והוא התקשר לשאול אותי "האם הוא יכול". עניתי לו שאני לא יכול לומר לו מה לעשות, ובודאי שאינני יכול לומר לו במקרה שלו כיון שמעולם לא הייתי במצב שלו, אבל אני חושב שאם הייתי במצב כמו שלו - לא הייתי נוגע במחשב כעת אלא ממתין עוד תקופה מסויימת.
יתירה מכך. לימדו אותי לא לענות על מה שלא שאלו אותי. נאמר שספונסיי שלי מספר לי משהו ואני חושב שהוא טועה או מה שזה לא יהיה - אני לא יאמר כלום אם הוא לא ישאל. אף אחד לא נתן לי אחריות על אנשים אחרים, והתפקיד שלי מתחיל ונגמר בכך שאני יכול לחלוק איתם את הנסיון שלי כאשר הם מבקשים ממני לעשות זאת. אם הם לא מבקשים ואני מתערב - זה מתכון ברור לכך שאתחיל לנהל להם את החיים ולהפוך אותם לתלויים בי - במקום באלוקים. מסוכן והרסני.
ועוד דבר: הספונסר צריך לדאוג להחלמה שלו, ובמקרה שהספונסיי עומד לגרור אותו איתו ביחד אל הגהינום - זה הזמן לדעת לומר לא. הרי אם הספונסר יפול - לא יהיה לספונסיי במילא מי שידריך אותו, ולכן על הספונסר לדעת לומר מתי הוא לא יכול לשמוע תיאורים מסויימים שמפריעים להחלמה שלו, גם אם זה נראה שהוא חייב כי הוא ספונסר והוא צריך להציל את הספונסיים שלו.
חברים הזהרו בתפקידכם. חיים ומוות ביד הספונסר, ואם אנחנו לוקחים תפקיד שלא שלנו - אנחנו מסוגלים להרוס הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לתקן. ובכל זאת, יש לי ארבע סיבות טובות להיות ספונסר...
