בשבועות האחרונים אני רואה הרבה פוסטים ומיילים יומיים שמעלים את הקשיים בתוכנית...
אני קורא ושומע מהחברים את השאלות : האם נצטרך כל החיים לעבוד את התוכנית?
מי אמר שהתוכנית עובדת?
מה לעשות עם הנפילות שבדרך?
האם המחלה לא תעבור?
למה עושים סיפור מכל התאווה?
ועוד ועוד התלבטויות... עוד ועוד קשיים בתוכנית...
אז גם לי עולות השאלות הללו מידי פעם, אבל אני מעדיף להניח את השאלות האלה בצד ולהודות לה' על מה שקיבלתי בתוכנית הזאת.
אני לא חייב לעבוד את התוכנית כל הזמן אני יכול לעזוב את התוכנית בכל רגע נתון ולחזור לאן שבאתי ואפילו למקום הרבה יותר טוב, בכל זאת קיבלתי המון בתוכנית הזאת.
באופן אישי לא הגעתי לבגידות ממש ואף אחד לא ידע על מחשבותי. הצלחתי בעבודה והמצב הכלכלי שלי היה מצויין. כלפי חוץ הכל היה טוב, לא הגעתי לתוכנית בגלל שהיה עלי איום חיצוני, באתי לכאן לקבל פתרון לתאווה וקיבלתי חיים חדשים ממש.
אני לא מרגיש שההחלמה עזרה לי להיות נורמלי, אלא הרבה יותר מכך... אני יכול לראות כמעט כל דבר במפוקחות, להכיר בטעויות שלי גם (או במיוחד) כשאני צודק, לשמוע ולקבל ועוד כל כך הרבה מתנות של התוכנית שיכלה הזמן והם לא יכלו.
אין דקה בהחלמה שדומה לדקה שהייתה לי במחלה. אני ייחד עם אשתי וילדי חווים חיים מדהימים. מדברים על רגשות. מנסים לתקן את הפגמים שלנו ונהנים מהקבוצות ומהדרך...
אני לא מקנא באף אחד מהחברים "הנורמלים" מחוץ לתוכנית. להפך, אני רואה איזה חברים מדהימים, כנים, מסורים יש לי ואני לא מבין למה לי להסתכל מה רע...
כאשר יש לי כמה דקות פנויות אני מעדיף לדבר עם אחד החברים בקבוצה יותר מכל חבר משכיל, נורמלי, רב וכדו'. התוכנית כל כך טובה בשבילי, גם אם יש לי את הקשיים, חבל לי להתעסק אתם.
אדם שיש לו מליון דולר כועס על כך שזה כבד לו בכיסים? חבל להתעסק כל כך הרבה בקשיים כאשר יש לנו תוכנית כל כך מדהימה, לדעתי זה חלק מהערמומיות של המחלה.
אוהב אותכם
לב טהור

הכינוי שלי לב טהור. היום בו יצאתי מקבוצה חיה הוא היום בו נולדתי מחדש וקיבלתי את חיי במתנה.

תודה לב טהור. גם אני מקבל חיים חדשים בתכנית, כל יום רק להיום, הרבה מעבר לבעיה ה"צדדית" שבאתי לפתור. תודה רבה לה' האוהב

לאחרונה היו כמה חברים שהתקשו לקבל את המחויבות של התוכנית, והם התרעמו על העניין שצריך את הקבוצות ואת התוכנית לכל החיים. ולא מספיק מה שאנחנו מקבלים מנת חיזוק שתעזור לנו מכאן והלאה גם בלי הפעולות.
אני המשלתי את זה לעצמי לפרוייקט גדול שאני המנהל שלו, ודאי וברור לי שכל זמן שהפרוייקט קיים אני יצטרך לעשות כל הזמן בחינות מדוקדקות שלו. מידי פעם אני גם יצטרך לעשות אסיפת צוות עם שאר האנשים שעובדים איתי על הפרויקט. אם הפרויקט הוא שאפתני ועבודת חיים, אין בידעה שאני יצטרך לעשות אסיפות צוות כל חיי הפרויקט, משהו שיכול לגרום לי לרפיון ידיים. כל פרויקט זקוק לבקרה תמידית וחשבון נפש.
החיים שלי הם פרויקט. ההחלמה שלי הינה פרויקט חיי. נכון שאני לא המנהל שלה, כי המנהל הוא אבא שלי. אבל בכל אופן אני זה שאחראי על יישום הדברים. אין בידיעה שאני יצטרך ללכת לקבוצות כל חיי, ויצטרך לפעול החלמה, משהו שיכול לגרום לי לרפיון ידיים מהתכנית.
כי זה חיי.
וודאי שאין לי מה להתנצל על כך.
תודה לב טהור.

תודה חסרונים