אין לי מושג אם הדברים שאני עומד להעלות כאן על הכתב הם שייכים או לא שייכים לצעד הראשון (או לכל צעד אחר מצעדי התוכנית) אך אשתף באשר עבר עלי עם כתיבת הצעד הראשון.

תוך כדי נסיון לדלות ממעמקי זכרוני מה התרחש בילדותי נזכרתי בחוויות נוראיות שחוויתי ולא יכולתי להתמודד איתם. המח פשוט יצר חסם ולא נתן לזה גישה. הדברים נשכחו ממני.

א) כשנהייתי בר-מצווה זה כבר היה אחרי תקופה די ארוכה (קשה לי לזכור פרטים מדוייקים אך לכאורה שנים מס') של התעללות מינית במקווה על בסיס שבועי. פה ושם היו שבועות בהם איש לא נגע בי ולא הבנתי למה אבל בגדול זה היה כמעט מדי שבוע.

ב) עוד לפני כן, בילדות מוקדמת יותר, סבלתי מבעיה כלשהיא שאין כאן המקום לפורטו. ההורים שלי התרוצצו איתי למומחים. שרפו שעות והון. ממומחה למומחה. ואיש לא העלה פתרון נאות לבעיה. עד שהם התייאשו (אני חושד שזה בעקבות דברי המומחה האחרון שאמר להם שהוא לא מוצא כלום והבעיה היא  בחוסר רצון מצידי) ומאז הם הענישו אותי כל פעם שהבעיה התעוררה. כך שבנוסף לבעיה עצמה ולבושה שנלוותה אליה הייתי גם "חוטף" על כך!

ג) "חבר טוב" מהחיידר שהתעלל בי. לא נתן לי לשחק בהפסקות. (הוא צריך לדבר איתי כל יום) נעל אותי בחדר-אשפה ("זה היה ס"ה 2 דקות ומה אתה מתרגש? זה רק משחק") השפיל אותי. ועוד דברים שקשה לי להעלות על הכתב. ואני, ילד תמים, לא קלטתי שהוא מנצל את תמימותי והלכתי אליו הביתה הרבה "לשחק"

ד) בעקבות כל הנ"ל (אולי יש עוד דברים שעדיין לא יצאו? רק הבורא יודע!) סבלתי:
   
      1) משכחה. המוח לא יכל להתמודד עם הזכרונות והישכיח ממני הכל. לא הבנתי איך אנשים זוכרים  מגיל 5 ואני לא זוכר מגיל 10! האשמתי עצמי "ילד שכחן ומפוזר"
 
      2) סיוטים. בתור בחור שנתי נדדה מעלי. לא נרדמתי בלילות. וכשכבר כן נרדמתי התעוררתי בבהלה מחלומות-זוועה. כלבים ונחשים רדפו אחרי בשנתי.
 
    3) האשמה עצמית. האשמתי עצמי בכל מה שלא יכולתי לעשות (למה כל הבחורים לומדים בהתמדה ואפי' מוסרים חבורות ובשלב מסויים מקבצים בספר ומוצאים לאור חידושי-תורה פרי-עמלם ואני לא מסוגל לשבת חצי שעה בבית-מדרש? - האשמה אחת מיני רבים. וכמובן האשמות על ה"עבירות" שעברתי ו"הצביעות" הגדולה שלי)

אני כותב זאת בדמעות. בצער על רכבת-החיים הדוהרת שמעולם לא זכיתי לעלות עליה! רק לחיות לצד החיים. על כל השנים הטובות שחמקו מבין אצבעותי!

מעולם לא הבנתי מה זה "אבדה לי השליטה על חיי" לא התחברתי למשפט הזה (גם אם פה ושם שמעו אותי ממלמל את המילים האלו היה זה יותר מעין "לחש" שאומרים בשפת-התוכנית) אולי על התאווה. אבל על חיי? אתמהה! עכשיו אני מבין שלי אישית מעולם לא אבדה השליטה מכיון שמעולם לא היתה לי שליטה! עשיתי מה שאמרו לי בלי לשאול שאלות (כולל התערטלות בפומבי בנמשל בעצמו) אין פלא שכשהיגעתי לתוכנית חיפשתי שליטה מתחת לאדמה. וכשראיתי חבר (זלמן בשעתו) עם הכיתוב "מנחה פורום" המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה "כמה זמן הוא בתוכנית? עוד כמה זמן אני יקבל את הרוויליציה הזאת?

בשלב מסויים חשבתי לעצמי אולי עדיף לי להתנתק מהתוכנית ולא להתמודד עם הזיכרונות הנוראיים הללו?

         


אויה לי מה עשיתי! האשמתי את אחד הנשמות הקרובות לי ביותר בדבר שלא היה לו שום מושג! והוא ניסה לעזור לי ככל יכולתו! אקווה שלא עוררתי עליו את הדינים! שלא יוציאו אותו ממקומו הטוב יעברו שוב על פנקסו ויעמידוהו למשפט חוזר! חלילה-וחס! מוטב לי להשאר במצבי הנוכחי על כל הסבל הכרוך בכך ולא לגרום לו צער בעולם העליון!

מתנת היקר,
...
ויתרתי על מה שרציתי לכתוב..
אוהב, מחבק.
זהו

מתנת יקירי
סביר להניח שבפעולותך כעת,
הנך מעורר רחמים ולא דינים,
להיפך אם תתפוס רגלים קרות,
ולא תסתכל למציאות בעינים,
או אז הנך עלול לעורר דינים,
אני לא מבין בזה,
אבל יודע שמי שנתן לך את האתגרים המאוד לא פשוטים הללו,
נותן לך גם את הכח לא לברוח,
זה הזמן להיישיר מבט אל העולם ולעמוד חפשי,
בברכת מתנת הנקיון.
חג שמח
חג הקבלה
מוטי

מתנת היקר עד מאוד!

הרתיח אותי לקרוא את הדברים שכתבת.
ומרתיח ומקומם אותי מחדש בכל פעם שאני נתקל בתופעות האלו.

כמי שעבר מסלול חיים דומה, אני כואב את כאבך.

כמי שנמצא היום בעברו השני של המתרס (מתעסק בחינוך),
כל פעם שאני נתקל במקרים כאלו הם פוצעים את ליבי ואני מנסה לסייע ככל יכולתי.

רק כשעליתי - במידה מסויימת - על 'רכבת החיים' החברתית, הבנתי מה פספסתי.
הבנתי מה עשקו ממני בילדותי ובחרותי.
עדיין קשה לי לדבר עם האנשים האלו.

---

סיפר לי בעבר אחד המחנכים שלי, על תלמיד שלמד יחד איתו בצעירותו,
שהיו כמה ילדים בכיתה שהיו מעמידים אותו בפינת הכיתה ושופכים על ראשו את פח האשפה.
דואגים שה'מיץ' של הזבל ילכלך לו את החולצה.

היום הוא רב מפורסם, שסביר להניח שששמעת עליו.
וכן, הוא עדיין זוכר את אותן ההשפלות היומיות.

אבל מה - הוא פייטר רציני!
כשבגר, הוא השתמש בתחושות הקשות שליוו אותו לאורך ילדותו וניתב אותם לאפיק של צמיחה ובניין.
סוג של 'להראות להם מי אני באמת'.

אותי, אישית, הסיפור הזה מאוד חיזק בזמנו.

---

מתנת יקירי.
אל תתייאש. אל תאבד תקווה.
אף פעם לא מאוחר לעלות על הרכבת!
אתה עוד תנצח...


בהשתתתפות בכאבך,
    בתפילה להצלחתך,
        ובביטחון בניצחונך¹,
                          איתן.

¹_{(הרב וולבה,שם,שם)}

מתנת, אוהבים!

תודה לכל המגיבים. אכן עודדתם אותי.

זוכרים את הסיסמא "עבר מפואר עתיד מבטיח"? סיסמתי, לאור הנ"ל, היה "עבר מחורבן עתיד מסריח"! אלא שאז נזכרתי בסיסמתי (צד ימין למטה) "אל תתן לעבר שלך להרוס לך את עתידך" והבנתי שהעבר לא בידי ולא בשליטתי אבל איך אני אשתמש עם זה לעתיד זה תלוי אך ורק בי. אוכל להתשמש עם זה כמנוף לצמיחה. קשה אבל אפשרי (וכדאי) וכפי שסיפר איתן.

חבר יקר. רק עכשיו אני קורא.
הסיסמא שלי: צריך להריח את הסירחון כדי ללמוד לחיות בזבל.
אני מרגיש קרוב אליך, הלוואי והיה אפשר להעניק חיבוק ווירטואלי מבעד לאינטרנט:-)
מקווה שאבא שבשמיים יאחה את שברי חייך, ושאהיה שם כדי לראות את זה.

אוהב
נתן במתנה