אני חבר בפורום כבר כמעט שבוע, ובכל זאת בעזות של חדש אכתוב את חוויות השבוע האחרון שלי ואני מתפלל שיהיו לתועלת עבור החברים הותיקים ובעיקר עבור החברים ה"שקופים" אלו שקוראים בפורום מדי פעם ולא מעיזים לעשות את הצעד הראשון פנימה.
לפני כחצי שנה נחשפתי לאתר שמור עיניך ולפורום, התחושה הראשונה הייתה שמחה עצומה שמצאתי דרך ופתרון לבעיה שאני סוחב כבר למעלה מעשר שנים. נרשמתי בהתלהבות לחיזוק היומי קראתי כמה דקות בפורום והחלטתי שאכנס אליו בכל יום. אבל התאווה שלי חשבה אחרת.
לא עבר יום שלם וכבר הרגשתי שבעצם אין לי מה לחפש פה. אני הרי לא מכור. בסה"כ יש לי בעיה בהחלטיות ויצר חזק. זהו! אני אטפל בזה לבד, קצת כוח רצון ואני אהיה בסדר. אמנם בפנים הרגשתי שזה לא יהיה בקלות אבל מיד הסברתי לעצמי ששום דבר לא בא בקלות ואני צריך להפסיק להתבכיין ולהיות קצת יותר חזק.
התחושות האלו אפילו עזרו לי להחזיק בערך שבוע וחצי נקי. ואז באו שוב הנפילות הנוראיות מול האינטרנט. שוב נכנסתי לאתר ושוב שיכנעתי את עצמי שהנפילות שלי הרי הן רק בעולם הוירטואלי וכנראה שזו בעיית כוח רצון ואני לא מכור.
בהתקפת הנפילות השלישית (הייתי נופל כמעט כל יום, אבל התקפת נפילות זה בערך שבועיים שאני נופל כמה פעמים ביום) כבר התחלתי לקרוא את החיזוק היומי. "כנראה שיש לי מה מה ללמוד מזה" אמרתי לעצמי, אבל אני לא מכור.
ביום שני שעבר לא קרה שום דבר מיוחד. האמת, סתם נפילה פשוטה ובנאלית. כמה דקות בשירותים עם הסמארטפון מול יוטיוב וזהו. פתאום הרגשתי שאני בתחתית החבית. שאין עוד לאן ללכת. יצאתי מן השירותים וניגשתי כמו מסומם למחשב נרשמתי לפורום וכתבתי פוסט מבולבל העיקר לעשות את הצעד.
החיבוקים שקיבלתי היו מדהימים. מיד קיבלתי מיילים ותגובות. הרגשתי בפעם הראשונה שבאמת אוהבים אותי. בלי לראות את יכולת הנאום המרשימה שלי, בלי לראות עד כמה אני נחשב חכם. להיפך, אוהבים אותי כי מבינים עד כמה אני כואב את הנפילות. כי הם כואבים את הנפילות שלהם כמו שהם כואבים את הנפילות שלי.
מאז אני מתמיד בספר הגדול. אני נכנס פה לפורום כמעט כל כל שעה. ובודק את המייל האנונימי כל שעתיים. ניסיתי ליישם את הדברים הקטנים שלמדתי בפורום. הקפדתי מאוד לא ללגום את הלגימה הראשונה. ולעבור ממצב שהעיינים משוטטות ומחפשות להסתכלות ממוקדת רק במה שצריך מתגלה כלא פשוט בכלל.
ובעיקר הקב"ה חזר להיות נוכח בחיים שלי. גם בדברים הקטנים (ואולי בעיקר בהם). אני מרגיש פשוט כמו בחלום.
כל זה היה עד הבוקר...
הבוקר חזרתי למשרד, שם בעיקר אני פועל על התאווה. הרגשתי שהריח של החטאים שלי מלווה אותי מהרגע שעברתי את הדלת. התיישבתי מול המחשב והרגליים שלי כמעט רעדו מרוב דרישה של התאווה. פתחתי את תיבת המייל שלי וחיכו לי שני מיילים מחבר לדרך. הם עזרו לי לכמה דקות. ושוב התאווה תוקפת אותי, ואני כאילו שכחתי את כל השבוע שעבר מנסה להילחם.
פתאום הבנתי שהתאווה שוב גברה עלי, התחושה שאצליח רק בעזרת כתיבה בפורום נעלמה. הרגשתי אומלל וחסר אונים. התפללתי לה' שיעזור לי להתגבר. שיקח ממני את התאווה, כי אני לא מסוגל. ניסיתי להתחיל לעבוד (אני עובד במחשב) ולא הצלחתי.
בתוך כדי חיפוש אחר חומר שקשור לעבודה ברשת אחת התוצאות בגוגל הפנתה לאתר שכבר התחיל בעבר תהליכי הדרדרות עבורי. ואז גייסתי את כל הכוחות שלי והחלטתי לוותר על האתר הזה. גם אם לא אמצא תשובה לשאלה שלי. גם אם אצטרך לבקש ממישהו אחר עזרה או שאוותר על אותו הדבר.
כמובן שהתאווה התרגזה - איפה המוסר עבודה שלך? אתה צריך את התשובה הזו! (איפה היא הייתה כשבזמן העבודה פעלתי על התאווה? זה תואם למוסר העבודה?) ובקושי רב החלטתי לוותר על התשובה. ואז הרגשתי את השלווה המבורכת. אז הבנתי פתאום את המשמעות של לוותר ולא להילחם.
היום בעזרת ה' אאזין בפעם הראשונה לקבוצה טלפונית ואעשה עוד צעד ענק בחזרה לאבא שבשמים, ואמשיך ללמוד להפנים ככל שאוכל את התוכנית - כי החיים שלי תלויים בה!
נקי כבר 5 ימים ועושה הכל כדי לסיים גם את היום הזה נקי!
חוזר.

אני ממש מזדהה איתך!
בתקווה להמשך יום נקי

תודה רבה על הפרסום, אני בטוח שהוא יעזור להרבה חברים לעשות את הפעולות בקלות יותר.

אין ספק שמדובר בתהליך לא קל ולא פשוט, להכיר בחוסר אונים, להודות בצורך לעשיה וכמובן לעשות בפועל. המעניין הוא שאין אף אחד שזה היה קל עבורו, למרות שזה נראה שהחברים הוותיקים יותר עשו את הדרך בקלות אבל זה כמובן לא נכון. מהסיבה הזאת חשוב שיהיו כאן חברים שיכתבו על התהליך שלהם, גם אם הוא רק בתחילתו.

תודה ובהצלחה בדרך.

תודה רבה לך! עזרת לי מאוד!

תודה רבה. הזכרת לי אפה הייתי לפני עשרה חודשים... כשהייתי מצהיר בקבוצה הטלפונית שאני לא מכור.... (גם פה תוכל לאות אותי זועק בהודעותי הראשונות על כך שאני לא מכור) המאזין היה יכול לסבור שנקלעתי בטעות לזירת-פשע. רק סבלנותם המדהימה של החברים הביאה אותי להכרה הנכונה והעלת אותי על הדרך.
בהחלמה...

נ.ב. מצפים בכליון-עיניים לשמוע ממך בקבוצה. (זה בסדר גמור פעמים ראשונות להיות "מאזין אנונימי". כפי שרובינו היו. זה אכן דורש הרבה אומץ לדבר. אך אם תזכור שכל מי שמקשיב (ואולי יזהה את קול...) הוא מכור שפוחד מחשיפה בדיוק כמוך)

לא השתתפתי הערב בקבוצה,  אני מרגיש אכזבה מעצמי. כל היום עבדתי על זה, שכנעתי את עצמי וכבר החלטתי, אבל ברגע האחרון לא תפסתי את האומץ. אני לא מפחד להחשף, (אני מנסה לנצל את הכוח המסמם של התאווה, של יתפוצץ העולם, אני עכשיו נופל - לצד השני, יתפוצץ העולם, אני עכשיו מחלים) אבל אני חושב שאני מפחד להכשל, לגלות שהדרך הזו החוצה לא עובדת אצלי. אני מפחד פחד אמיתי להתפרק ולהזרק לצד השביל. שכל האנשים הולכים בו ועוברים על ידי מרחמים וממשיכים הלאה. אני מפחד מכשלון פחד מוות! אין לי אפילו עם מי לדבר על זה, אלא דרך המייל והפורום. אני מפחד שצעד אחד פתוח מדי יוליד הר ציפיות והר אכזבות גדולות עוד יותר.
הלוואי...
הולך לישון נקי. ומחר יום חדש...
חוזר.

אל תלך לישון עכשיו.... עוד עשר דקות קבוצה!

שלום חבר, אף אחד לא עשה את הצעד הזה בקלות, זה בסדר.

הספונסר שלי אומר שאנחנו לא קבלני הצלחות וזה נכון בכל תחום. יש לנו אלוקים והוא עובד עבורנו. מה שהיה היום (אתמול) שייך לעבר ואין שום דרך בעולם לשנות אותו. יש לנו רק את היום לפעול בו.

אתה מוזמן לקבוצה. אתה לא חייב להזדהות אפילו. פשוט תתקשר ותקשיב. נשמח מאוד לקרוא על החוייה שלך.

יום נפלא ונקי.

תודה לכולכם. מכיוון שאישתי לא יודעת עדיין, השתתפות בקבוצות צריכה להיות מתוכננת, ולכן בשעה רבע לתשע כבר ידעתי שלא אוכל להשתתף.
אני עדיין חייב לתפוס אומץ כדי להצטרף לקבוצות. אולי היום ב13:30. רשמתי את ההודעה בפורום של 12 הצעדים כי אני מתכוון להצטרף לקבוצות.
דרך אגב, מישהו יכול אולי להסביר מה ההבדל בין הקבוצות?