גילוי נאות - אני איש לא מפרגן, זאת אומרת, אני יודע לומר מחמאות, אפילו אלוף בזה.. במיוחד לתת לזולת לחשוב את מה שאני רוצה שהוא יחשוב, עשיתי את הדוקטורט שלי בהנדסת אנוש, באמירת 'האמת' הנעימה למי שרציתי, ובעיקר מתי שרציתי, הבעיה היא שכמעט תמיד היה לי שם מניע נסתר, איזשהו רווח אישי שרק אני ידעתי עליו, שיכללתי את המיומנות הזו לכדי אומנות של ממש.
ברשותכם אתן מספר דוגמאות מהרפרטואר העשיר שלי, אתפלל לאבאל'ה אוהב שיהיו הדברים לתועלת.
לדוגמא, המוסכניק שלי, אם תבוא איתי אליו אתה עלול להשתכנע שאנו בני דודים (הוא בן דוד אמיתי שלי כי אני מצאצאי אברהם והוא מצאצאי ישמעאל..) אני יכול לפטפט איתו שעות, לשאול אותו שאלות על הילדים שלו, יודע מי לומד מה ואיפה ואת הדעות של כל אחד מהם על כל דבר שמתרחש כאן במזרח התיכון. רכבתי על כל הבהמות שלו. הוא מחכה לי, כשעובר זמן ואני לא יוצר קשר הוא מתלונן, איפה אתה..
התלהבתי יחד איתו מהתיאורים לפני ובמיוחד אחרי, כשנסע למכה וחזר ממנה, אין הזדמנות שלא אעבור באזור שלו ואקפוץ לקפה.. והאמת היא שהוא לא באמת מעסיק אותי כל כך, ההפך הנכון, ההשקעה שלי בו? כדי שכשאצטרך אותו הוא יהיה שם. ובתכל'ס, הוא תמיד שם, גם בזמנים עמוסים הוא מקבל אותי 'ועושה לי מחיר', למה? כי יש לו משהו איתי, הוא אומר את זה לכולם, 'אסירות' הוא 'זביישל'.. צודק, זה באמת זבל, מחמאה, אה?
בתוכי אני יודע שההתעניינות בו מוגזמת, מהותה חיפוש תועלת עצמית, מה יצא לי ממנו, בעיקר. ולמען הסר ספק אכתוב ברור - אם לא היה לי רכב ולא היה לו מוסך לא הייתי מחליף איתו מבט. יותר מיזה, ביום שאמצא מישהו זול ממנו אתחיל את מסכת ההתעניינות בו, וזה לא מתחיל ונגמר במוסכניק, זה כך עם הפקיד בבנק, בדואר או הקופאית במכולת (שם גם עלולה להתפתח התאווה במהירות) ומול הבוס בעבודה, ככלל היחס שלי לאחרים נגזר ממידת הצורך שלי בהם.
'בוִיש' מהיר על הנפשות הפועלות אני קולט את הסיטואציה הניצבת ממולי, אם יש סיכוי לתגמול הולם, אשקיע. בסבלנות רבה אטפח בכל מערכת את הצורך שלהם בי, על מנת להשיג את התועלת שלי. לא נעים אך זו האמת, כך שרדתי בכל שנותי הבוגרים, אני מיומן מאוד בטשטוש 'התן וקח' הזה, הבעיה הכי גדולה שנוצרה לי היא כשכבר לא יכולתי להבחין בין האמיתי למזוייף. וזה התרחש במקום שהיה אמור להיות המבצר שלי, אצלי בבית. מול אשתי וילדי.
האתגר הגדול התעורר רק לאחר שזנחתי את הפנטזיות בדבר החלפת בת זוג, כשהתבוננתי במראה הפנימית שלי והחלטתי לעשות למען שינוי אמיתי בגישתי כלפי היקירה, לא רק מהשפה ולחוץ, אלא מהשפה ולפנים, שפת הלב, לא ידעתי כיצד לנהוג, אני מכיר רק מניפולציות, תהיי יפה ותשתקי.. 'קחי בכדי שאקבל', הכל נראה כמזוייף, לקח לי זמן להאמין שישנה אמת בהתנהלותי כלפיה.
יותר מעשר שנות נישואין חלפו בטרם אמרתי לה שאני אוהב אותה... גם כשהרגשתי כך לא העזתי לומר זאת, שמא אני מרמה, שוב. ההגזמה הפראית לא פסחה על שאר בני ביתי, בחוסר הפורפורציות שלי רוממתי את ילדי בכדי לטעת בהם 'ביטחון עצמי' ולמעשה עירערתי אותו, בתכל'ס הפחדתי אותם, שידרתי להם שהם חייבים להצליח מעבר ליכולתם, שלא לומר שבאותה עוצמה גם ביקרתי אותם על שגיאותיהם - שגגתם.
לסיכום אני לא מתקמצן בנוגע למחמאות. אני מתמקד באמת. מדבר עליה, בלבד. מוצא משהו טוב לומר, בלי להגזים. לא מעבר, מה שהתחיל כעשיית חסד – לעשות לבנאדם הרגשה טובה – הפך למפעל להשגת רצונותי. אני מוכרח להפסיק 'להפעיל' אנשים, גם על ידי מחמאות מופרזות. חיי תלויים בכנות, ובעבורי מחמאה מוגזמת, היא חוסר כנות.
שנחמיא. בכנות.
