נשאלתי בימים האחרונים כמה פעמים, מה זו תכנית 12 הצעדים? איך זה עובד? למה אני חושב שזה פיתרון טוב? מהי הטכניקה של הפיתרון?
ברשותכם רציתי לכתוב על זה, הדברים ידועים, אך מקווה שיהיה לי לתועלת לסדר אותם לעצמי.

רצון = ריצה. (הברות דומות) כשאני מאוד רוצה משהו אני רץ אליו. כי הרצון הוא המוטיבציה שלי, המניע שלי להיות במקום הרצוי, זה נותן לי כוחות לרוץ עד לריצוי הרצון.
אין אדם שחי בלי רצונות. כל אחד רוצה משהו, רוצה כמה דברים, והם מכוונים את הריצה שלו בחיים. אכן, אולי יש כמה אנשים נטולי חשק ורצון, והם שוכבים בדיכאון בבית.

בי כמכור תמיד היה רצון לתאווה. ורצתי לתאווה. אמרו לי שזה לא הבעיה אלא פיתרון שגוי, בריחה אל... אם כן מה הבעיה? כנראה שאני רוצה דברים יותר שורשיים מהרצון לתאווה.
ודרך משקפי התכנית למדתי לזהות את אותם הרצונות הפנימיים, הרצון לשלוט, הרצון להיות נאהב ומוערך, הרצון להתמלא, הרצון ליהנות, הרצון להדגיש את הקיום שלי יותר ויותר.
המשותף לכל הרצונות הללו זהו רצון אחד שהוא הכי שורשי באדם. הרצון לחיות.
הדבר הכי ברור לי זה שאני רוצה לחיות. לשרוד. לא רוצה למות. אין מניע גדול מזה. כשאדם נלחם על חייו זו המלחמה הכי משמעותית, בשביל הרצון הזה נרוץ הכי רחוק.

הבעיה מתחילה כשהתרגום למושג חיים מתעוות. אני תופס שחיים זה "אני". וככל שיגדל האני הזה כך יגדלו החיים. ולכן אני מפנה את כל חיי כדי לחיות את ה"אני" שבי.
ה"אני" הזה דורש לשלוט בסובבים אותו, כדי לכוף את ה"אני" הזה על כל המציאות. אוי למי שיעז לאיים על ה"אני" בביקורת או חוסר קבלה. האני משתרבב בהגדרת הרצון לחיות.
רק כך נבין אין בן אדם רוצח על זה שצפרו לו ברמזור. כי הפגיעה ב"אני" משמעותה עבורי מוות. אם מישהו מכעיס אותי עד מוות, אז אין לו זכות קיום ברמה הכי מעשית שיש. רח"ל.

בשלב הבא אני רותם את כל כוחות נפשי כדי להגן על ה"אני". מאז האופי מתחיל להיפגם. לזה נקרא פגמי אופי. הם הרגשות שימדדו לי כמה האני משתלט על מרחב המחיה שלי.
המטרה מקדשת את האמצעים. אעשה ככל שידרש כדי לשמר את פתיל חיי, את תחושת ה"אני". לפעמים בשביל זה אכעס, אשנא, אתמלא טינה, אקנא, אפחד, אתבייש, אנקום!
כי אם "אני" פגוע מחברי, "אני" חייב לתת לזה את המימדים של האסון, הפגיעה היא חמורה, בלתי ניתנת לקבלה. לא אשתוק! האם תיתנו למישהו לפגוע בספר תורה? חלילה!

מהמקום הזה יוצא התיסכול המייאש הזה של המכור. כי מה לעשות והחיים לא תמיד זורמים כמו שחשבנו. אשתי הרגיזה, הילדים עיצבנו, השכן חמור, הרב לא מבין, המוכר גנב, המוסכניק שודד, אבא שיהיה בריא... חבר בגד, האינטרנט איטי, הממשלה אטומה, התקשורת עויינת, העולם צבוע, ואלוקים... איפה הוא בכלל?
יש לנו את כל הסיבות הצודקות להיות לא מרוצים. להרגיש שה"אני" שלנו מאויים שעצם החיים שלנו בסכנת הכחדה.
וכאן מגיע מצב שיש רק 2 ברירות. או למות. כי ה"אני" הזה אם הוא לא שולט אז הוא מת. או למצוא פיתרון. יצר ההישרדות שבאדם תמיד יביא אותו אל הפיתרון.

(אינני יודע אם עד כאן זה שייך רק למכורים, יתכן שכל העולם עוברים תהליך כזה ורק המכורים מתבטאים במציאת הפיתרון הספציפי. ואולי לכל העולם ה"אני" לא התחבר לעצם החיים, ולכן הבעיה אף פעם לא איימה עליהם כמו שהיא מאיימת על המכור, תיקו.)

הפיתרון: המכור שהוא אלרגי ל... נניח לתאווה. ואינני נכנס לשאלה אם זה הרגל או מולד, האלרגיה הפכה אותו למכור לתאווה. הוא פשוט מצא בתאווה את מה שאחרים לא מצאו בה. הוא מצא עולם חדש שבו ה"אני" הזה רגוע שליו, נינוח, קסום מדהים מקסים... ה"אני" מקבל את כל הפיצוי של הנזקים שנגרמו לו מהעולם החיצון.
"אני" מוצא האושר, אהבה, ערך, יחס, יחסים, צומי, הערכה עצמית, ביטחון עצמי, השאיפות מתגשמות, הרצון לחיות המלובש ברצון להרגיש את העצמיות שלי מלובש ברצון להיות נאהב  מלובש ברצון לתאווה.. כל הרצונות מתנקזים לתוך העולם המדהים הזה. אחלה פיתרון. הרצון הופך לריצה. זה נהפך למוטיבציה העיקרית של החיים. רצון = ריצה.
אני מעיד על עצמי שבמקומות ומצבים הקשורים לתאווה אני יותר נמרץ, חרוץ, יעיל, מסור, אני רץ הרבה יותר מהר. רצון = ריצה.

עד שהפיתרון הזה מתחיל להיות כל כך הזוי והוא מפסיק לעבוד. באיזה שהוא שלב אנחנו קולטים שהמערכת הזו חורקת. או שאנחנו מרגישים חצי מתים, או מתים שלמים, וקשה לנו כבר להאמין לעצמנו שזו ההגדרה והיעד של ה"חיים". (מת לחיות?!) או שזה מתנגש עם ערכים אחרים שעבורינו הם גם ערכי חיים. או שהתאווה כבר לא מספקת ולא ממלאת ולא נותנת את התפוקה שהיתה נותנת פעם וממילא העולם ההוא כבר לא קסום ולא פותר בעיות. או שזה גורם לבעיות כה כבדות בעולם האמיתי עד שאנחנו על סף מוות, (מטריקס?)
מה שזה לא יהיה, אשרנו שאנחנו כאן. התאווה היא כבר לא פיתרון חלק. הבירה מושתנת. האמון בתאווה נפגע קשות.
זה לא ימנע מאיתנו לחזור לשם שוב ושוב, כי האלרגיה גורמת שכל פעם נתכחש ונתעוור מחדש לחשוב אולי הפעם הזו תהיה "הפעם"!!! הפעם שתהיה הפיתרון הסופי...

אני רואה שהפוסט מתחיל להתארך, אז נעשה כאן הפסקה.
בעזרת ה' אמשיך בהזדמנות הראשונה את הקו, להסביר איך תוכנית 12 הצעדים עונה לכל התהליך הפגום הזה מתחילתו ועד סופו.

תודה רבה על הפוסט,
מחכים להמשך, בבקשה כשאתה ממשיך אם אפשר לסכם הפוסט הקודם

תודה חבר

בדיוק אני קורא ספר שמסביר את הדברים. לשיטתו אנחנו בנויים על ארבעה דחפים:

רצון למשמעות
רצון להתחבר
רצון ליהנות
רצון לכח

השניים האחרונים יש גם לבעלי חיים. הבעיה היא כאשר הם הופכים למרכז החיים ואז נוצר נתק עם הרצון למשמעות, שזה בעצם הרוחניות.

הושיעה יקירי!!!
הדברים שלך כאלה יפים!!!אחד הפוסטים המתוקים שאי פעם קראתי!!
פשוט תודה לך!!!:-)

לצערי הרב (ואם רוצים אפשר לקטלג את זה כחלק מההתמכרות), אין לי סבלנות לקרוא פוסטים ארוכים וכמעט לא משנה מה כתוב שם, אם אני קולט שזה קצת ארוך, זה צריך להיות משהו שמאוד מאוד מסקרן אותי בשביל שאקרא.

למה אני כותב את זה? לא יודע. סתם משתף, ולא חלילה כדי לקרר את בעלי הפוסטים. עלו והצליחו!

תודה רבה הושיעה,
אמנם ידע אף פעם לא היה כוח עבורי, אבל הסדר שאתה עושה בדברים, עוזר לי מאוד בפעולות שאני צריך לעשות.
תודה על פוסט מחכים ומדהים.