מכור לתאווה זה אדם שאיבד את השליטה על מעשיו, ולכן הוא לא מסוגל לעצור את עצמו בנוגע להתנהגות המינית שלו. אבל כפי שהתכנית לימדה אותי, ההתמכרות שלי נובעת מפגמי האופי שלי.
ומה בנוגע לפגמי האופי שלי? האם גם להם אני מכור. התשובה היא כן. בדיוק כמו שאני מכור לתאווה.
מה זאת אומרת שאני מכור לפגמי האופי שלי?
דוגמה: אתמול השתתפתי באירוע. אחד מהביטויים של פגמי האופי שלי הוא בהתנהלות מסורבלת בעת איחול מזל טוב לבעלי השמחה. הראש שלי עסוק במתי לגשת, איך לגשת, מה לומר, לתת נשיקה אחת או שתי נשיקות, איך אני יתפס בעיני אנשים אחרים בסיטואציה שבה אני מאחל מזל טוב. אני נמצא עמוק עמוק בראש של עצמי.
ולמה כל זה קורה? למה אני לא מסוגל פשוט לגשת ולהגיד מזל טוב? התשובה היא: כי אני מכור. לא לתאווה. כלומר אני מכור לתאווה אבל פה מדובר על התמכרות אחרת. אני התמכרתי לסיפוק החולני ולריגוש המעוות של פגמי האופי שלי, של הפחדים, של החרדות, של ההתמקדות בעצמי, של הצורך לשלוט בכל ההיבטים של הסיטואציה. לכן, גם עם כל המודעות שהתכנית יצרה אצלי לגבי הנזק שפגמי האופי האלה גורמים לי, אני לא יכול להשתחרר מהם. פשוט לא יכול. וכנראה שאף פעם גם לא אוכל להשתחרר מהם לגמרי.
אז מה נשאר לי לעשות? להתפלל לאלוקים שישחרר אותי מהתלות הזו ומההתנהגות הזאת, ויתן לי יום אחד נקי מהתמכרות פעילה לרגשות החולניים שלי. אבל התפילה לא מספיקה. אלוקים רוצה גם את המוכנות והנכונות שלי להשתחרר מפגמי האופי שלי. תפילה לבדה לא תספיק.
לכאורה הנכונות הזו היא דבר מובן מאליו. הרי ברור לי עד כמה פגמי האופי האלה פוגעים בי והורסים כל חלקה טובה בחיי ומרחיקים אותי משפיות ונורמליות, וכמו בדוגמה הנ"ל, הופכים פעולה פשוטה כמו איחול מזל טוב לסיוט, ולכאורה ברור שאני נכון להשתחרר מהם. אבל זהו, שזה ממש לא כך, כי אני הרי מכור לרגשות האלה. אין לי שליטה עליהם. מגיל צעיר מאד אני משתמש בהם כדי למצוא ריגוש וסיפוק בחיים, אמנם חולני, אבל עדיין זה סוג של ריגוש וסיפוק. נשמע חולני, אבל זה בדיוק הענין, שאני אדם חולה.
הדרך היחידה שלי להגיע לנכונות הזו, למרות שאני מכור לפגמי האופי, ולהיות באמת מוכן להשתחרר מהם, היא דרך הצעדים. אין לי דרך אחרת, כי כל דרך אחרת שאנסה גורמת לי להתחפר עוד יותר בתוך הראש של עצמי, בזמן שהראש לי הוא בדיוק בדיוק הבעיה שלי וכל זמן שאני נשאר בו אני חסר כל תקווה.
אבל את הצעדים אני הרי לא עושה כל הזמן וכל רגע נתון, יש לזה הרי את הזמן המוגדר ביממה ורוב היום אני עסוק בכל מיני התעסקויות אחרות, וזה בזמן שההתמכרות שלי היא חלק ממני ומלווה אותי כל הזמן. אז מה יכול להציל אותי מהראש שלי בזמן שאני לא עסוק בצעדים? השאלה מתחזקת בייחוד כשמדובר באדם כמוני שעדיין לא עשה את הצעדים במלואם ונמצא רק על סיפו של צעד 4?
ובכן, אז איך אני יוצא מהראש של עצמי ברמה הפרקטית המעשית של ההתנהלות היום יומית? בימים האחרונים קצת הצלחתי לעשות את זה, על פי הדרכה ששמעתי מחברים. מה שאני עושה זה, שאני מנסה לחושב על מה אלוקים רוצה ממני, ואיך אני יכול לתת לו מה שהוא רוצה ממני, מנסה לחשוב איך אני יכול לתת לאנשים אחרים, נתינה לשם נתינה. כמעט בכל רגע ובכל מצב ובכל סוג של עשיה והתעסקות אני יכול למצוא כיוון איך אני יכול לעשות ולפעול את הדבר מתוך מגמה של נתינה, נתינה לאדם אחר, נתינה לאלוקים. וזה התחיל לעבוד לי.
אם אני יחזור לדוגמה שנתתי בהתחלה, של איחולי המזל טוב, מה שעשיתי זה שהתמקדתי ואמרתי לעצמי, אני הולך כרגע לאחל מזל טוב מתוך מגמה של נתינה לאדם השני, לתת לו את השתתפותי בשמחתו, לתת לו את התחושה שאני שמח בשמחתו. וזה עבד. אני כמובן לא מסוגל להיות משוחרר לגמרי מפגמי האופי שלי בתוך כמה ימים, אבל התחושה היא של שינוי מגמה, של מגע התחלתי בצורת חשיבה והתנהלות חדשה, שפויה ובריאה.
