זה היה קצת יותר מידי לעכל בשביל יום אחד. רק לפני חצי שעה נחתה עליי הפצצה כאשר הפסיכולוג "בישר" לי שהבעיה שלי היא בכלל מחלה ויש לה אפילו שם - "התמכרות", וכעת הוא אומר לי שם אני רוצה להחלים, אני צריך להכניס רוחניות לחיים. אבל אני, מה לי ולרוחניות?! ניסיתי קצת להתמקח עם הדוקטור הנחמד ולהסביר לו שאני ורוחניות לא ממש מסתדרים ואני לא יודע בכלל מאיזה כיוון מסתכלים על כל הטיפוסים המעופפים האלו שמחפשים רוחניות כל החיים, אבל זה לא הלך.

הפסיכולוג היה די נחרץ בקביעה שלו. מצד אחד הוא נתן לי "הנחה" כשהסביר לי שהענינים הדתיים שלי לא קשורים לנושא והם נשארים ביני לבין אלוקים, מה שאומר שאני לא חוזר לפיתרון אותו ניסיתי כל השנים בחוסר הצלחה, ומאידך הוא הסביר לי שרוחניות זה עסק רציני שאני צריך להתחיל להשקיע בו. (אחר כך ראיתי שבספר הגדול יש סיפור דומה על הפציינט של ד"ר קרל יונג הנודע).

הייתי בקרקעית של החיים שלי ולא היתה לי ברירה אז אמרתי שאני מוכן לעשות הכל. כניעה היתה לי בשפע ובמאמץ קטן יכולתי לראות שהחיים שלי הפכו בלתי ניתנים לניהול, מה שהועיל מאוד לפתוח את הראש שלי לרעיונות הרוחניים החדשים אליהם נחשפתי כאשר הצטרפתי לתכנית 12 הצעדים.

בחסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו, הפיתרון הזה עובד עבורי כל יום ביומו במשך 545 ימים, ממש לא מובן מאליו. אבל במשך הזמן הזה יש פעמים שאני לא רוצה את הפיתרון הרוחני. משהו בתוכי מתקומם נגד זה, מה שמיד מעלה את השאלה: מדוע? לכאורה יש לי את כל הסיבות בעולם לשמוח בכך שמצאתי פיתרון שעובד עבורי, ולא רק זה אלא דרך שנתנה משמעות אחרת לחיים שלי ושיפרה אותם בהמון שטחים שונים, אז למה יש בתוכי התנגדות פנימית לפיתרון הרוחני? ניתן לראות את זה גם בפורום של שמור עיניך, כאשר חבר חדש מגיע וזועק לעזרה, אבל הרבה פעמים מתקומם נגד הפיתרון הרוחני ומעדיף פסיכולוג או ספירת ימים אישית או כל דרך אחרת אפשרית ורק לא הצעדים האלו.

למיטב הבנתי, רוחניות מפחידה אותי בגלל סיבה טובה מאוד, כי רוחניות פירושה שאני מעדיף משמעות בחיים מאשר הרצונות העצמיים שלי. הרצון העצמי הכי בסיסי שלי הוא כמובן להיות ייחודי, להיות אני - או במילה אחרת: אגו, וכאשר אני מתחיל חיים רוחניים זה אומר לוותר על האגו, שזה אומר לוותר על עצמי, ולכך אני מתנגד בכל ישותי.

זה נכון לגבי הכלל ונכון לגבי פרטים שונים בהליך הרוחני. הצעד השלישי בו אני נדרש לוותר על רצונותי ולהפקידם בידי אלוקים, הוא צעד שהולך ההיפך מהטבע הכי עמוק שיש בי. ההצטרפות לקבוצה בה אני נהיה אחד מתוך כלל וממילא מאבד את הייחודיות שלי היא פעולה הפוכה מהרצון שלי להישאר "מיוחד", וכמובן כל הצעדים בהם אני נדרש לערוך חשבון נפש נוקב של פגמיי או לכפר בפני מי שפגעתי בו הם צעדים שעומדים בסתירה למה שהאני שבי רוצה.

אז אני מעדיף להישאר בודד ולא להגיע לקבוצה (כדי לא לאבד את הייחודיות שלי), מעדיף להישאר עם פגמי האופי (כדי לא לעמוד מול המראה ולהתמודד עם מי שאני), מעדיף לא לכפר בפני מי שפגעתי בו (כי זה נגד האגו שלי), ומעדיף לא לחיות חיים רוחניים (כי זה ממש ההיפך ממני).

אין סיכוי שהייתי מסכים אפילו לנסות דרך חיים רוחנית אם לא הייתי ממש חייב. אין מצב כזה. אז במקרה שלי התאווה היתה משכנעת רצינית ופוקחת עיניים עבורי. הפסדתי כל כך הרבה בגללה, שהייתי מוכן ללכת נגד עצמי כדי להתחיל לחיות. אני מוכן לתת לגרעין (האני, האג) להירקב לחלוטין, כדי שיצמח עץ חדש וטוב יותר (החיים הרוחניים).

בשורה התחתונה - אין ספק שזה שווה כל פעולה.

יפה. אבל למה מוכרחים להגדיר את זה רוחני בדווקא? אפשר להגדיר את זה בכל מיני הגדרות כמו למשל "תכנית מחשבתית" או כל כיו"ב.
אני אומר את זה כי אם רוחני מרתיע אנשים למה לא לשנות את הכותרת? מה כל כך קריטי בה בדווקא?

כי התכנית היא רוחנית...

רוחניות פירושה משמעות, העדפת התוכן על פני האובייקט, העמדת העקרונות לפני האישיות, ויתור על העצמי עבור עקרונות, התקדמות ושינוי מתמיד - וזה כל מה שאני לא רוצה כי הוא נגד האני.

תודה רבה, סוד.
אני מאד מזדהה.