יש לי הנגאובר קשה מאז הבוקר. תלישות וניתוק. הכימיקלים עוד הולמים לי במוח ואני מרגיש רק עד כמה אני קהה קהה. הלילה שוב זרקתי את עצמי לחור שחור, להתרחק, להתנתק, להבלע. עד הבוקר כרסמתי את עצמי. שלוש פעמים. ועכשיו הנגאובר. כמו כל פעם אחרי הלילות האלה. ותלישות וניתוק. לא מצליח להכניס כלום פנימה, אני רוצה רק להקיא. את עצמי אם אפשר. הדבר הכי פסיכי בכל הסיפור, שזאת לא הפעם הראשונה, הקהות והראש המעוך, זה כל פעם אחרי, מה שאומר שאני לא רוצה לכמת את זה למספרים כדי לא לגרום לעצמי להתחרפן, לצרוח או להבלע שוב, וכל פעם מחדש, יום יומיים אחרי, או גם שבוע שבועיים גג חודש, אני שוכח, מה זה שוכח, כאילו מעולם לא הרגשתי את הנתק הזה בלב, את העיניים שלא מבינות את העולם, את האצבעות שלא מצליחות למשש כלום, את הפרימה הזאת מהחיים, וזה לא משנה כמה פעמים כתבתי את זה, ורשמתי לעצמי, אל תשכח את הבוקר הזה, אל תשכח את הכאב הזה, אל תשכח את הפרצוף הזה במראה, אל תשכח את הנגאובר המחליא הזה. ואני שוכח פעם אחר פעם אחר פעם. חוסר שפיות. לגמרי.

וזה כל השבוע הזה. אני לא מצליח להבין מה קרה בו, איך הגעתי אליו, ולמה הכל התפרק, כל החיים שלי, כמו דומינו. רק שבוע שעבר עוד דמיינתי שאפשר. יצאתי לריצות, ישבתי ללמוד, תכננתי תכנונים, הייתי מכוון, לא שהייתה מטרה מי יודע, אבל הייתי מכוון. כל דבר שעשיתי היה מבחירה. ואז מיום ראשון השבוע אני רק מנתק מגע עם החיים, עם כל חומר שאני מצליח למצוא, אינטרנט, סרטים, ספרים, חוזר רק לארוחות קצרות וממשיך לנתק עוד קשר ועוד קשר אל החיים, לא להרגיש אותם, לא לחשוב על העתיד, על כל החברים ששולחים הודעות אירוסין ושיש להם חיים ושיש להם משמעות ושיש להם מה לעשות, כשאני בבור שכריתי לעצמי, במינוס של לפחות עשר שנים, ותסכול מלא לאות, לפני שנתיים עוד היה לי כח לכתוב, לשתף, לנסות באמת לצאת מזה.

המשמעות. איכשהו נראה לי שזה מה שהפיל אותי פעם ומפיל אותי היום. בשביל לחזור צריך לאן. ועם כל השנים האלה כבר אין לי לאן. אם יש חיים והמחלה פוגעת בהם, ויש אשה וילדים, אז גם אם הקושי ברור, הצורך בהחלמה ברור גם. אבל כשהמחלה מנטרלת את החיים עצמם צריך למצוא קודם כל אותם. אני באמת לא יודע מה אני עושה.

שלום חבר יקר - כתבת עליך או עליי? כי כשאני קורא את זה, אין מילה שאני לא מתחבר אליה, טוב אולי חוץ מהקטע האחרון, כי שם אני לא מסכים. אני חושב שהחור הזה כואב באותה מידה אם אני רווק או נשוי, ורק שהמחלה מספרת לי סיפורי סבתא ש"אם הייתי... (השלם את החסר), אז היה לי עבור מה להתאמץ". אבל באמת זה לא נכון, והחור הוא חור והשחור הוא שחור והכאב הוא כאב, והאנגאובר הוא האנגאובר.

החלק שהכי תפס אותי היה הרצון הזה לזכור ולא לשכוח, כאילו אם רק אצליח לשחזר כל הזמן את התחושה הקשה של אחרי הנפילה, זה מה שיעזור לי להישאר נקי. אבל המחשבה הזאת היא חוסר השפיות הכי גדול שיש, אפילו יותר חוסר שפיות מאשר הנפילה עצמה. כי הנפילה מגיעה כדי לסתום חור נורא בלב, אבל המחשבה כאילו יום אחד אצליח לא ליפול רק בגלל שאני יודע כמה קשה שם - היא מחשבה הזויה לגמרי. כי אין יותר חוסר שפיות מאשר לעשות את אותה פעולה שוב ושוב ולחשוב שהפעם התוצאה תהיה שונה (נראה לי שאיינשטיין אמר את זה).

ולמרות הכל, אני שוב בטוח שהפעם זה כאב מספיק ופתאום הכאב יספיק כדי להחזיק אותי נקי. אבל זה לא. הכאב לא יחזיק אותי נקי ולא משנה כמה כואב. אבל בשורה התחתונה הכאב הזה יכול להיות מועיל, כי אני יכול להשתמש בו כדי להתחיל לעשות משהו עם עצמי. אין כאב שהוא גדול מידי מכדי למצוא בו את המשמעות, ובעצם המשמעות זה כל מה שאני מחפש.

תודה.

הכוונת אותי.

השכחה. לא יאומן.
הנה כבר.

לפעמים, אצלי, עצם הרצון להחלץ ולהחלים מרחיק אותי מהכאב ומשכיח וגורם לסיבוב הבא לעלות בקצה, מן פרדוקס כזה, שלפעמים גורם לי לחשוב שאולי כל הרצון הזה לצאת הוא רק כדי להתרחק קצת ולחזור.

סוד, תוכל להרחיב על מה שיחזיק אותי נקי? אמרת משמעות, כי הכאב יכול רק אולי להוציא ממקסם השווא, אבל לא מרגיש מבורר לגמרי

ברור שהכאב הוא המנוע הגדול שדוחף אותנו אל ההחלמה, אבל יחד עם זה הנסיון הוכיח לנו אלפי פעמים שלמרות שהכאב הוא גדול ונורא, הוא לא ישמור אותי נקי. כל פעם הייתי בטוח שאם רק יכאב לי מספיק - בטוח לא אחזור לשם יותר, אבל כל פעם חזרתי. יש לי איזה חוסר שפיות שגורם לי לחזור לשם שוב ושוב ושוב, ולא משנה כמה כואב.

אז לכן אני יכול להשתמש בכאב בתור מנוף, אבל כדי להישאר נקי אני צריך הרבה יותר מזה. עיקר הבעיה שלי היא שאני לא יודע להתמודד עם כאב, אז אם כואב לי מרוב שימוש, מה אעשה? ברור, אלך להשתמש שוב...

זה בדיוק כמו לקחת סמים או אלכוהול. כואב לי, אני רוצה לשכוח מהכל אז אני לוקח סמים, אבל כאשר ההשפעה שלהם חולפת - הכאב רק התגבר. אז מה שאני עושה זה לקחת עוד יותר סמים ואז הכאב מתגבר ואני... צריך עוד יותר סמים.

אין לי ברירה ואני חייב לטפל בשורש של הדברים ולא להמשיך לנסות לטפל בסימפטומים. והשורש של הדברים הוא הרגשת הריקנות שמלווה אותי, חוסר השלווה, חוסר השקט הנפשי, חוסר הקבלה העצמי, חוסר בהערכה עצמית ועוד כמה בעיות שיש לי (את רובן אני חולק עם כל אחיי המכורים, וחלקן משתנות מחבר לחבר).

מה בעצם עומד מאחרי כל הבעיות האלו? או במילים אחרות: מה חסר לי באמת שבגלל זה אני כל כך סובל. הרי יש הרבה אנשים שסובלים מהערכה עצמית נמוכה והם לא מכורים, ויש הרבה אנשים שלא יודעים שלווה אבל הם לא חייבים להשתמש בסם הבחירה שלהם.

מה שחסר לי זה משמעות לחיים, או אם אני רוצה להגדיר את זה בצורה אחרת - חסרה לי רוחניות. וכל זמן שלא אמלא את החור הזה שיש לי בלב ובראש ובכל מקום בעולם הפנימי שלי, אהיה חייב להמשיך להשתמש בתאווה, כי אין לי ברירה אחרת. אני לא צופה בפורנו כי זה כיף אלא כי אני חייב. אני זקוק לסם הזה כדי שאוכל לא להרגיש את הכאב הגדול.

אז אם אני רוצה להישאר נקי - אני צריך יותר מאשר כאב, אני צריך באמת למלא את החור במה שחסר לי.

מקווה שהועלתי.

דייקת. אחזור אל הדברים מאוחר יותר.
תודה.